1. "אמא, את מוכנה להכין לי קפה?" - "בטח. מעט חלב שניים סוכר?" - "כן". 
   זו הנחיתה שלי בעולם השגרתי של ההורים, האחראיים בקפיטריה, המזכירות בבתי החולים, כל בעלי המקצוע וכל המובטלים, המתגלחים, המשלמים: המבוגרים- קפה מוגדר שמלווה את החיים.
    
2.   היקום פשוט מחכה שאזיל דמעה ואז היא נוזלת וגם הזמן ואף אחד לא מתרצה. לא העולם ולא אני.
    
3. הגוף מרגיל את הנפש.
     ואם אני לא רוצה שהגוף ירגיש את הנפש את הנפש את הנפש אם אני לא רוצה שהמגע ירגיל את הנפש?
    
4. אז מה ימלא את הריק? הנה עוד תלות תלותית עזבה חלפה ביוזמתי כדי לפנות חלל למועקה שתבוא אחריה.
    
5. [מתוך קטע]   לחכות? לחכות?! אני לא מחכה. אין לי מספיק זמן כדי לבזבז אותו בלחכות. אנשים מתים בכל רגע, אנחנו יכולים ליפול כעת כמו זבובים! ואני, אני לא מתכוון למות מחכה. את המוות שלי אני אחווה במטרה, או אפילו במן תכלית, או כוס קפה בספל חם, לפחות במחשבה רגועה, שלווה, במן תקווה המתקשרת לא לעתיד אלא לעבר. אבל לא, לא ולא,למות מחכה? לא כך אמות, אני אעמוד על כך עד יום מותי.
    
6. *תוספת לדניאל, שבזכותו נכתב: אז מה לאיפה מכאן ומה זה מכאן בעצם. רק רגע אני נושמת וזה לוקח זמן אולי עוד נשימה אחת סדירה באופן מונוטוני פשוט ושוויצרי נשימה שמלווה בנשימה אחרת לא מקוטעת אחת שיש בה אוויר וחמצן ודברים נחוצים ושלווה הרבה הרבה שלווה יש בנשימה הזו לפני שאני יוצאת לדרך ומה הדרך?

(7.) תקופה טובה. לא בבלוג, אלא תקופה יפה שלי. אני מרגישה את הזכרונות ניצתים בעוד עשרה חודשים ונישאים באהבה חרוכה מזמן לאוקטובר, לשיער של עכשיו, לתקווה שיהיה השנה חורף, לחרדות מהשנה הקרבה, שבה פברואר 2013 הוא עוד תאריך עתידני וריק מתוכן, שלא נוצקו אליו עוד זכרונות.