חזרה מפריז. אמרתי לאמא שהיא משתה אותי בזמן מדהים מהארץ. עוד כמה ימים והייתי מאבדת את העשתונות. 

אני רוצה להאמין שחזרתי למציאות אחרת ממה שהשארתי, ומקווה שחזרתי לאחת טובה יותר. 

הכעס לא מאחר לבוא. הוא סימן להגיון בריא. או אולי לרגש שהתערבב יותר מדי בבטן והגיע הזמן להקיא.

ואני מקיאה פרחים ומקיאה אותך מתוך הסדינים שלי וזה יהיה נהדר. אני מתחננת לבעוט את הריק ושהתחושה השלווה תחזיק מעמד.

מספר הערות שנרשמו במהלך הטיול. אני אוהבת להסתכל על ההערות האלו כי זו הוכחה לאיך שדברים משתנים גם כשאתה לא כאן כדי להזיז הרים:

* צורתו של שדה התעופה היא מלבנית וארוכה, נוצרת אצלי תחושה לא מציאותית של שאיבה אל הפנים.
אני מתיישבת על אחד מהכיסאות בחלל הכסוף ומביטה בפינת הילדים הקטנטנה. ג׳ירפה צהובה מברזל נעה הלוך ושוב ברעש מכני בחלל הבודד, שנראה לי, למרבה הפלא, שלו מאוד. החברויות נראות רחוקות, ממוקדות על המפה ביקום נפרד, ואולי זה הדבר שמעניק להן כח, כמו שבוגרים מרחיקים מעינהם מכתב ורק לאחר מכן מעיינים בו בקפידה. אז אני מביטה באנשים אחרים ומנסה לדמיין אם היו יכולים להראות ישראלים ולדבר עברית. כולם נראים בעיוותים. משורטטים בקפידה, כמו בסימס, שאני נוהגת לשחק ברגעי ריקנות. 

התפוז המכני במידות קטנות 

*משמעות הזוגיות- בעיטה בבדידות. אמא מספרת לבן זוגה ומתבדחת איתו. אני חושבת על איך שהתקשרתי בלי לומר מילה. לובשת אותך עלי ושונאת. והיא? אוהבת.

 *מאיזו סיבה אנשים חושבים שאפשר להתאהב משיחת חולין באוטובוס בפריז? זה לא קורה אפילו במקום שיש לכם תרבות ושפה משותפת!

כמה צינית הייתי על כל זוג נקרה בדרך באייפל ובאופן כללי. הם נהדרים עד כדי גיחוך. אז גיחכתי.

(המילה אממ רודפת אותי מכיתה ט'. אולי לפני. משהו בטון שלה יכול להגיד את הכל.)
לסיכום: רק לא ריק. איזו הקלה!. אולי הקלה היא ריק. מה ההבדל. טוב. העיקר שטבעי לי.