לא אמיתי.

אני נזכרת ביום בהם היינו מטיילים במסלול ההליכה האפור בעל הדשא המוריק. הייתי הולכת מספר צעדים לפנייך, משפשפת את כפות ידיי זו בזו, בעת ששלך היו מתחפרות ברישול בכיסי מכנסייך. והיינו שותקים, ולשתיקה היה אופי מיוחד במינו. והיא התעגלה והתגלגלה בעצמה. מדי פעם השקט היה חושף את הפגמים שבקשר ביננו, ומדי פעם הוא היה משקיט את הכל. והיינו מטיילים. לפעמים היית אומר: "תראי את העננים" ואני הייתי עונה: "כן, שמתי לב, הם יפהפיים", או ההפך. ומדי פעם הייתי מחניקה צחוק של מספר שניות, וכשהיית שואל הייתי אומרת שנזכרתי במשהו מצחיק, למרות שצחקתי על העובדה שנגזר עלי לשפשף את כפות ידיי זו בזו, ושאינך משפשף את כפות ידיי בכפות ידייך, כי עדיף לצחוק. והייתי מחפשת נחמה במבט שלך, אולי תבוא, אולי מספר צעדים, תקרע את המרחק הפיזי, תציע לי גאולה זוגית, אבל חייכת והמשכנו ללכת. רציתי שגם אתה תצחק, או תגיד שאתה נהנה, ושאין כמוני, ושטוב כל-כך, ואיתי, וטוב כל-כך איתי, ושאני כל-כך. אולי לא הייתי אוהבת את מי שאתה אם היית כזה שאומר, ובעצם אולי הייתי אוהבת אפילו יותר. 

אני נזכרת בימים בהם מיטת היחיד שלי התפצלה לשני חלקים, והיינו פולשים זה למרחבו של זה, בעיקר אתה לשלי. והייתי מאמצת את ידייך קרוב לחזי. והיית ישן. וגם לשקט הזה היה אופי משלו. ואני הייתי חושבת וחושבת וערה כל-כך, מן השינה ואל המציאות, ומוטרדת. וחריצים היו נחרטים בין גבותיי, ופי היה פוצה בשקט את שמך כמבקש להעירך, ואז שוב שקט, שמתחדד. [אני באמת מאמינה שאם היית בא הלילה, לא היו חריצים. והייתי מלוטפת, וגם אתה. והייתי מנושקת. וגם אתה].

אתה זוכר? זוכר את הימים בהם המיטה הייתה המקום בו מותר הכל? זוכר את הימים בהם רצית לגעת? ללטף? 

אני זוכרת

אבל

שוכחת.

בוא אלי במלוא תפארתך המרושלת ברישול מרושל, בשיא השיאים של השגרה האפורה, בוא אלי כפי שאתה, בסתמיות יוצאת דופן. אני מזמינה אותך לנשף טעויות, בו אין שום טעות.
הבלוגלאשליסכנה