כבר כמעט חודש רכוש צה"ל.
לא אשקר, לא קל לי. אני עוברת המון. ורוב הזמן דיי קשה.
אבל אני נהנית בלי סוף. יש שיגידו "פורחת". אולי.
מרגישה שכבר בחודש הקטן הזה הרבה השתנה. בעיקר בשבוע האחרון.
ב48 השעות האחרונות עברתי שתי שיחות עמוקות וכנות עם שני אנשים מהקורס.
אנשים שונים כלכך כלכך. שיחות שונות כלכך כלכך.
בראשונה פשוט פרקתי. פשוט דיברתי. התלוננתי. התלהבתי. בכיתי. צחקתי.
היא נתנה לי להיות אני, לדבר על מה שבא לי, פשוט הקשיבה, לא דפקה חשבון.
ויותר מהכל, באמת הבינה אותי, הבינה על מה אני מדברת ומה אני עוברת.
וזה היה הלילה הראשון בשבוע הזה שבאמת ישנתי טוב. ישנתי מעולה.
השיחה השנייה הייתה שונה מאוד.
אם מהשיחה הראשונה יצאתי עם ראש שקט ומשוחרר - זו רק העמיסה אותי במחשבות, תובנות, מסקנות, תהיות.
הוא הכריח אותי להתמודד עם האתגר הכי גדול שלי בחיים - עצמי.
לא נתן לברוח לרגע, לשנייה, לא הסכים לי להתחמק, לעבור לנושאי שיחה קלילים, לסטות מהנושא.
פשוט הכריח אותי לדבר. לדבר בכנות. להוציא את המחשבות והפחדים, ולעמוד מול כל זה.
אבל זה היה פחות מפחיד, כי הוא היה שם, כה בוגר, קשוב, מבין, מתחשב ויותר מכל - תומך.
בחיים לא פגשתי אדם כלכך עמוק ו... לא יודעת, בוגר אולי. הוא מרשים אותי מאוד.
אמר לי דברים שלא מפסיקים להדהד לי בראש.
"משבר בעברית זה הכסא של היולדת. זה סימלי. מהחוויה הכי קשה ומפחידה שאשה עוברת - נוצרים חיים חדשים."
"תפסיקי לברוח מעצמך. תתמודדי. נכון שלא קל, אבל את יכולה. אני מאמין בך."
"מישהו חכם אמר פעם שבזמן שאתה עסוק בלחשוב מה אנשים אחרים חושבים עליך - הם עסוקים בלחשוב מה אתה חושב עליהם."
ועוד מלא מלא דברים.
ועיניים(יפייפיות) כנות ומבינות וקשובות.
שיחה של התבגרות. אין דרך אחרת לקרוא לזה.
בקיצור, כן, קשה, ועוברים המון.
אבל אני מנסה להאמין; להאמין בתפקיד, להאמין שיהיה טוב, ואפילו להאמין שאני יכולה.
ויש המון משברים, ואולי מה שהכי קשה זה שפשוט אין זמן לשבת ולהתמודד איתם.
אבל מתבגרים. ואני אומרת את זה אחרי חודש של טירונות 02 בתנאי בית מלון.
כי הכל-היום-ביחד-אבל-ממש-לבד הזה משפיע מאוד.
לא כאן להתבכיין, באמת שלא.
כאן בשביל לפרוק, בשביל האנשים ששואלים ואינלי זמן לענות להם.
ואני אחזיק מעמד. מבטיחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: