כל הורה מרגיש את התחושה העוצמתית, הטוטאלית של הזדהות עם הילד שלו. כשהם מקבלים מכה, זה כואב גם לנו באותו המקום. כשדוחים אותם חברתית בגן או בכיתה אנחנו מרגישים לפתע מושפלים ודחויים. אני זוכר איך אני ואשתי לא נרדמנו במשך כמה לילות והתהלכנו עם מועקה נוראה בלב במשך ימים כשהנסיכה הגדולה שלי ביקשה לשחק עם ילדה אחרת בגן משחקים כשהיא היתה בת 3 והילדה השניה סירבה לשחק איתה. אשתי בכתה כל הלילה אח"כ. התחושות האלו נובעות ממקום שההורה מרגיש קירבה פיזית ופסיכולוגית כל כך קרובה לילד שלו בדיוק כמו שמרגישים לכל איבר אחר בגוף. הילד שלי זה אומר היד שלי, הראש שלי. מכאן גם נובעים הביטויים של "נשמה שלי" עיניים שלי" וכד' לילדים.

כשאמא רוצחת את הילדים שלה, זה לרצוח את עצמה. לכן כל כך קשה להבין את זה. לעכל את זה. אחרי סיפור רוז, הילדה שאף אחד לא אהב, רק לכתוב את המשפט הזה פה, מעורר בי רעד של זוועה, אימה ורחמים על הילדה הזאת שסיימה חייה במזוודה בירקון כי הבכי שלה במושב האחורי הפריע לסבה. ואחרי סיפור האב הגרוש שחנק את בתו עם שקית ניילון והשוטר שרצח את אשתו וילדיו והתאבד. ואני לא מצליח "להתרגל" לחדשות כאלה ולהבין אותן.

חלק מהסיפור על האם מרעננה שרצחה את רוני ונטלי מפנה אצבע מאשימה לשרותי הרווחה.אבל שירותי הרווחה לא יכולים למנוע ממטורפים לעשות דברים כאלו. ואם היו פונים לבית משפט שיש חשש שההורה יפגע בילד אז השופט היה אומר שעל סמך "אינטואיציה" או חששות לא עובדתיים אי אפשר להוציא ילדים מהבית.  ואם בכל זאת היו מוציאים את הילדות "בכוח" (במאבק משפטי) אז כולם היו מתלהמים על זה ששירותי הרווחה חוטפים ילדים. היחידים שיכולים להציל ילדים כאלה הם השכנים, הקרובים, המורים ובני משפחה. שיכולים לראות את הסיכון מדי יום, לקחת אחריות, ולדווח. עובד סוציאלי לא יכול לעקוב אחרי כל הילדים כל הזמן.

ונשאר לי לרחם על האב שאובדנו אינו ניתן להכלה. הוא איבד את בנותיו, ואיבד את האשה שהוא עדיין אוהב למרות מה שעשתה ומפנה את כעסו כלפי שרותי הרווחה כי הם המטרה הנוחה לסימון בתוך הכאב הנורא הזה.

אבל הכי כואב לי על הקורבנות התמימים האלו, רוז, נטלי ורוני. הן לא חטאו. הן לא פגעו בנפש חיה. הן אהבו ושיחקו והתרגשו ובכו וצחקו כמו כל ילד רגיל כמותן. ורגע של טירוף הורי הפסיק את זה.

אומרים שסרטן זאת מחלה שנגרמת כשהגוף משתגע ותוקף את עצמו. איך קוראים לרצח ילדים בידי הוריהם?