סופים וסופות

כל-כך הרבה דברים קרו כאן באלף השנים האחרונות, אין לכם מושג. גם לי אין, אין לי שמץ מאיפה להתחיל, ומתי זה ייגמר, ואיך אם בכלל.

ולפעמים אני רוצה לעצור את הכל לנצח ולנשום לאט ובשקט את האוויר העומד, סתם כדי להוכיח משהו, איזו נקודה. סתם כדי להספיק לעכל, כי, הם אף-פעם לא נותנים לזה מספיק זמן.

כל הזמן רצים מפה לשם וחזרה, וזה טוב, זה בריא, רק כשאני חוזרת לעולם המקביל ויש רגע של כלום אני מבינה כמה אפס זמן יש שם בשביל לחשוב מחשבות ארורות. וזה כל-כך נפלא, עד ש, שוב, חוזרים ועוצרים וחושבים. ואני עודני זו שהייתי תמיד, רק הולכת וגדלה בקצב מסחרר.

כמעט בת 19, מי היה מאמין. מהגילאים האלה שלא חשבתי שאזכה להגיע אליהם, הא. מכל הסיבות שבעולם. ותראו מה זה, החיים פשוט מתגלגלים וגילגילגול וגילגילגל והופ, שובב אחד נפל.

ובלי לשים לב הנה אנחנו, כאן. אחוזים דיבוק. אחוזים חיבוק.

אין גבולות

רק הרבה אהבה

האם אני שוקעת ברחמים עצמיים? כן, כמובן לחלוטין וללא צל של ספק.

ולמה לא בעצם? יש מתנדבים אחרים? אני לא רואה הרבה ידיים מורמות בקהל. מה, אף אחד לא רוצה לרחם עליי? אה לא?

אז למה שאני לא ארחם על עצמי? מה כואב לכם?

הנה, בוהו, אני עצובה ורע לי וכואב לי וקשה לי.

כל הזמן. העולם סובב סביבי ואני נורא נורא מסכנה.