סופים וסופות

לפעמים אני נתפסת בפנטזיה על עצמי 10 קילו פחות

ורק לדמיין את זה עושה אותי כל-כך מאושרת

כאילו

כל-כך כל-כך מאושרת שהחיוך לא נמחק

הציצי שלי לא מפסיק לגדול (!!!) וכל החולצות יושבות עליי מזעזע 

וכל יומיים צריך לקנות חזיות חדשות

מה נסגר כאילו

אני רוצה רגע לא לדבר על יום כיפור, ולהתעלם מהעובדה שאני כותבת ושומעת מוזיקה ולו יכולתי הייתי ממשיכה גם להימרח מול הטלוויזיה.

כלומר, כן, אני בחורה חלשה. אני מוותרת לעצמי כל הזמן, כל כל הזמן, באמת. אני לא מותחת עד קצה גבול היכולת, אני מרחמת על עצמי. אני פחדנית ובכיינית ובעיקר המון מרחמת על עצמי. אבל ברגע זה אני פשוט מרגישה כל-כך נפלא שזה לא מעניין. אני מרגישה יפה ומתוקנת ומשופרת ובשלבי עלייה. מתחשק לי לשיר ולרקוד ולרוץ על חוף הים ולשחות ולעצור את הנשימה או לשכב על הבטן בשמש.

מתחשק לי לספר לכולם המון דברים שהם לא רוצים לשמוע, לחזור על עצמי עד שישתיקו אותי. 

לחבק אותך חזק חזק ולהרגיש את הקיום המושלם שלך בכל מקום. 

לדעת שתמיד יהיה בסדר, ובמיוחד כשרע מאוד, כי דמעות הן הדבר הטוב ביותר בעולם. כאב פיזי שאי אפשר להסביר במילים וממלא אותי באושר מטורף.

איך זה בסדר?

אני אוהבת אותך 

אני אוהבת את הכל

ואת כולם

ואני קצת

איבדתי את זה

איבדתי בכלל, כל מיני דברים

אבל זה לא משנה

כי עדיין

יש לי הכל ויותר

ואת הסליחות שלי

אני מבקשת מאלוהים 

ואת הנפש החוטאת שלי אני מתקנת לאט-לאט

מהמרת על מה שיש ומה שאין בשביל להיות כל מה שתמיד רציתי

שזה כמעט כלום

בשביל להיות מה שבאמת צריך

שזה משהו טוב

להיות מאתיים קילו פחות

להיות מאתיים קילו פחות

להיות מאתיים אלף מליון קילו פחות

ריס מזדיין

הרצון למות מפעפע בתוכי

ופרצי בכי בלתי מוסברים

וכל מיני מחשבות

וחוסר סבלנות

ולא מתחשק לי להיות נחמדה לאף אחד

לנתק לכולם בפנים

לשבת לבד בחושך ולנסר את עצמי 

ולייסר את עצמי

בטח כי חגים

מחר צפוי שיא השפל (בלי עין הרע)

כזה הורס

מושלם שלי.

לא מתחשק לכם לפעמים?

רק כי אפשר, כי הכוח בידיים שלכם, לעשות קצת דווקא. קצת כי מגיע לך, כלבה. קצת כי אני רוצה לשחק עם החיים.

קצת כי נמאס לי לעשות את הדבר הנחמד והנכון והבסדרי.

כי זה מצחיק, ומרושע, ובעיקר כי אני יכולה.

עכשיו אני רוצה לשמוע כמה זה לא קול מצידי, קדימה.

אולי זה לעולם לא ישחרר אותי

הכמיהה החולנית לעצמות יפות, ודבר מלבדן.

ועדיין יש רגעים בודדים בהם אני מסוגלת להסתכל במראה ולחייך. או לעצום עיניים ולחבק את עצמי ולדעת שאני יפה ומוצלחת ומה רע לי כל-כך. זה האיזון המושלם, והגוף שלי בסדר, הוא באמת. 

אבל אז אני רוצה 20 קילו פחות

רוצה באמת.

ואפשר לומר שזה הכל שטויות, שזה לא מעניין אף-אחד מלבדי, המספרים האלה. שאולי עדיף לפתח קצת אישיות, או משהו מעניין.

אבל זה לא מעניין

הדבר היחיד שמשנה הוא שאני כזאת חזירה 

שלא מצליחה להשמיד את השומן המזדיין הזה.

כל-כך ענקית ומגודלת ליד כולם

אני רוצה לבכות ובאמת

שכבר לא יודעת בגלל מה.

מזדחלות לי לראש מחשבות רעות

על 

אני לא אספר

ועל כמה שאני רוצה להתחתן איתו

וזה לא בסדר

כי 

הכל טוב לי כל-כך

הכל טוב לנו

ואני רק

עוצמת עיניים ומדמיינת 

את הידיים של

די

מוח רע

זה כזה מוזר כל החיים האלה והעולם והקיום האנושי ובכלל

כל הדברים שקורים ואי אפשר להסביר שום דבר הכל פשוט קורה 

ואנחנו חייבים להסתגל וגם מסתגלים בסופו של דבר זה לא כזה מסובך

הכל פשוט טוב ויפה

הידד

הידד מאוד