אחרי 4 שנים של תלות, את יושבת במעונות הדסה עין כרם, מנסה ללמוד איך לבנות לוח חיים ולהבין סטטיסטיקה תיאורית,

מסתכלת על קופסת הריטלין ורואה שנשארה בדיוק קפסולה אחת כדי לעבור את השבוע,

ואת יודעת שהיום- אם הכדור הזה לא יחליק במורד הוושט שלך, את לא תצליחי.

הרגע הזה שאת מבינה שאת מוקפת בכל כך הרבה אנשים שהוציאו ציון אדיר כמו שלך, וייתכן מאוד שיותר, בפסיכומטרי,

הגבירו 4 מקצועות ריאליים מורכבים לא פחות משלך, ושאין שום דבר שמבדיל אותך מכולם יותר. אין תירוצים.

זה הדבר האמיתי, לימודי רפואה, שנה א', ואת לא יכולה בלי הסם המסכן הזה. 

את בקושי יכולה איתו. בלילות את שותה יותר מדי, בבקרים את לא קמה לשיעורים, מעשנת בהרים היפהפיים של ירושלים בחוץ בזמן התרגולים,

צולעת את דרכך משיעורי בית להגשה ראשונים לשניים. 

והנה באה השאלה שאת כל כך מפחדת לשאול בקול רם- אולי זה לא בשבילך?

ואת אפילו לא יכולה לחשוב על זה מספיק לעומק בלי ריטלין שיסדר לך את המגירות במוח. 

אז את מוצאת את עצמך בישראבלוג, בבלוג הפרו-אנה הכה מצוי שלך, מחכה שהכל ייגמר