לא יודעת..הכל ככ מוזר לאחרונה. החיים שיגרתיים לי מדי: צבא, בית,צבא בית , צבא ,בית. לא אוהבת אתזה. החברות כולן עם חבר עסוקות בחיים שלהן. אמא נעלמה לי מהסביבה מארז שאבא מת. כל היום בחוץ נאי רואה אותה אולי פעם ב3 ימים. ועם האחים שלי אין דיבור, לא אוהבת לדבר עם אנשים בכללי על עצמי.
ונוסף על הכל אני שמנה. הר אדם שמתהלך ברחובות שלא יכל להרים את היד ולהגיד שלום לאנשים כי כל השומן מתדלדל לו ומאיים למחוץ מישו. אני מרגישה נורא חלשה כשאני מסתכלת במראה ורוצה לשבור אותה לחתיכות, נמאס שכל מה שרציתי בחיים לא השגתי, אפפעם שומדבר לא היה בא לי בקלות תמיד בעבודה קשה ובמרוץ המטורף הזה נגד כל העולם. העיקר להיות יפה, העיקר להיות חזקה, העיקר להראות ששומדבר לא יכל לסדוק את חיי הפלסטיק שלי.\\
וכשחושבים עלזה עמוק, כולנו כאלה, כולנו רצים אחרי העולם, מנסים להשיג את עצמנו, מנסים להראות לכולם כמה החיים שלנו מושלמים כפי שהם, כמה אנחנו מושלמים שבתוך תוכינו כולנו אבל כולנו חלולים וחסרי אהבה.
זה עצוב אבל האמת עצובה. אני חושבת שלא קרה פעם אחת בחיי שכששמעתי אמת כלשהי חייכתי, בכיתי כעסתי זעמתי התייאשתי אבל בחיים לא חייכתי.
איזה מדכא, אני מרגישה יותר לבד בחיים האלה משאי פעם הרגשתי בתקופה הזו. החבר רודף אחריי כל הזמן ולא מבין שלא זה לא.
בא לי להרזות, בא לי לצאת מהצבא, בא לי לנסוע לטייל בעולם ולא להיות בהרגשה הזו. להרגיש כלואה בחיים עלובים ושגרתיים כאלה, אני לא רוצה אני נזקקת לשינוי חיצוני ופנימי בחיים שלי.
סורי על הדיכאוניות עליתי עוד קילו- 51 בכוער ושמןןןןןן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*Lolita*