היום הייתי בקניון וקניתי שמלת השראה. בכלל לא התכוונתי לקנות שמלה, אבל פשוט נכנסתי ל H&M וראיתי את השמלה שתמיד חלמתי עליה, שחורה צמודה וסטרפלס כזה שישוב בדיוק על הציצי, ורשת שמשלימה את כל החלק העליון. חיפשתי הרבה זמן כזאת, והיא יחסית הייתה זולה. מידה 34.

אני מרגישה שאני במציאות אחרת, שאני זה לא אני ובא לי להתנער מהכל, ולחיות חיים שלווים שוב. הכל אצלי סוער אבל לא סוער טוב אלא סוער רע. אני רק רוצה לחזור לעצמי. פתאום אני מגלה שומנים שלא ראיתי בכלל. זה כל כך מוזר ומגעיל ועושה רע.

כל כך חלשה בזמן האחרון. אולי זה בגלל שנמאס לי כבר מהמחלה הזאת ואני רוצה לצאת ממנה אבל אני לא יכולה להתכחש לעובדה שאני סובלת מלראות את עצמי בממדים כאלה, שבכלל לא חשבתי שאני אגיע אליהם.

עוד יומיים אני מגויסת ע"י צהל לצבא. ואולי, שם, אני אוכל לקחת את עצמי בידיים, ללמוד הרגלים נכונים של אכילה, לחזור להתאמן קצת, אחרי הכל, טירונות... ולרדת פאקינג לרדת ולהיות שמחה שוב ולא להרגיש גועל. כ"כ גועל.

יש לי את הכח הזה, יש לי אותו אני יודעת, אני חייבת אותו אני חייבת להיות רזה שוב, בשבילי. זה כ"כ חשוב לי. זה כ"כ חשוב לי שזה כבר עושה לי רע.

ללא מוצא. אין לי כוח להמשיך בחיים האלה יותר, אני מרגישה שאני לא חיה. אני תקועה פה, בעולם הזה, ואני מרגישה שלא מגיעה לי לחיות. אני כבר ממש חלשה, נכנעת לאוכל כמו ילדה מסכנה, משמינה מרגע לרגע שעובר.

הגיע הזמן שלי להתחיל להיות בולמית, זה המסלול שסללתי לעצמי, ואפילו את זה אני לא עושה.

אלוהים, אני כבר לא יודעת איך לטפל בעצמי, כ"כ שמנה והדרך כ"כ ארוכה שאני כבר לא יודעת איך להתחיל. 

רע לי, רע לי כ"כ. ואין שום דבר בחיים האלה שעושה לי טוב יותר. כלום כלום כלום.

עוד שבועיים אני מתגייסת, נקווה שהטירונות הזאת תרזה אותי קצת. איכס.