כאילו המוח שלי הוא דיסק, עמוס שירים, אך ישן עד שחיקה.
זה אותם החומרים, בסופו של יום, זה אותו דיסק ישן.
לפעמים המנגינות משתנות מעט, המילים מתחלפות.
לפעמים אני מגלה שיר חדש ועוד שיר, ולפעמים תקופות שלמות מדלגת על שירים באופן מתמיד.
אבל הדיסק שלי ישן, ולפעמים הוא נתקע. קופץ. שרוט.
ואני מוצאת עצמי בוהה. בוהה פיזית ונפשית.
כביכול כאן, אך בו בזמן לחלוטין לא כאן.
כמו שינה בזמן עירות.
הייתי רוצה להיות מסוגלת לעצור ולהפריד בין השירים, לשמוע שיר אחד או שניים, גם זה היה מספק.
אך הדיסק שלי קופץ, ואני עוברת בין השירים בקצב לא אחיד.
לעיתים מצליחות להתנגן להן כמה שניות, אך לרוב הדיסק פשוט מקפץ במרחבי הזמן של השירים ללא הגיון או דפוס או סיבה.
לאחר מכן הוא נתקע, על שנייה אחת או שתיים, שחוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב.
אותה שנייה שתימשך לעד אלא אם מישהו יעביר שיר או יוציא את הדיסק מהמכשיר.
לא תמיד יש מי שיעשה זאת, וידיי כבולות.
אז אני שומעת, את אותה השנייה במשך שעות, ומנסה להתמקד, מנסה לעבור שיר, מנסה להמשיך להתנגן, אך אני תקועה, הדיסק קופץ, ואין מי שיעביר שיר או פשוט ילחץ על עצור.
אף אחד גם לא יטרח להוציא את הדיסק מהמערכת, ולתת לה ולו לנוח, ואני איני יכולה לעשות זאת בעצמי.
אין מי שילחם, ינסה לנקות את הדיסק, יקווה שישפר את המצב ולו מעט.
אז רוב הזמן הדיסק שורד, חלקים שאינם שרוטים, מכשולים שניתן לעבור, ולפעמים, אני נכנסת ללופ הזה ולא יכולה לצאת.
אז אני בוהה. פיזית ונפשית. מתמקדת ולא מתמקדת בחפצים ובמחשבות ותקועה.
אם תשאלו שאלה, יקח שנייה או שתיים, אך אענה. אם תשאלו על מה אני חושבת, לא אוכל לענות.
הדיסק תקוע. השיר קופץ.
ואין מי שיעביר שיר, ילחץ עצור, או פשוט יוציא את הדיסק.
אני בוהה.
ואולי, יכול להיות, שכל הנ"ל הוא אוסף של בלבולי שכל, ואני, ככל אדם אנושי, פשוט עייפה.
אך איך אפשר לחשוב בצלילות על מה שמרגיש כל כך נוכח בזמן אמת? כאילו נקבע הסטטוס קוו וכך אשאר לנצח.
מה זה בכלל משנה, הצלחתי להתפקס על מחשבה אחת, רעיון אחד, ולסיימו. נפלאות הכתיבה.
אני רוצה להגיד שאני עצובה, שאין לי כוח, שאני מיואשת ובודדה. אך מכל אלה, ועוד אינספור, המילה היחידה שמרגישה קרובה מספיק בשביל לנסות לדייק את מה שמרגיש אצלי ככל כך חי ובו בזמן כל כך מת, היא בהיה. אני בוהה.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
