מחר יהיה מחר

מרגישה שאני חיה תחת זכוכית מגדלת. כזו שאני אולי בניתי בעצמי עם השנים, ואולי נולדתי איתה.

הכול בזום, הכול מוגדל, מורחב, מוקצן. כל רגש או רצון, כל מילה שנאמרת או כל שתיקה או מבט.

אין פרופורציות, אין איזון, רק עיוותים ושיבושים, ואני תועה וטועה ולא מבינה.

רוב הזמן אני מסתדרת, סיגלתי לעצמי שיטות פענוח, דרכים להתמודד. 

אבל לפעמים אני מתעייפת. אני עייפה ולא יודעת ממה, אני מוטרדת, ומבלה שעות בנסיון להבחין. 

איזו מילה הפעם, אמרתי, או נאמרה לי, שעכשיו לא תתן לי לשקוט עוד זמן מה.

איזה מבט או כוונה נסתרת שקלטתי בלי לשים לב ונדבקו בי בהיסח הדעת. 

אני יודעת שזה קיים, אני יודעת שהתרחש משהו.

אני מרגישה את זה בבטן שלי, ברעש המוחלש, בחוסר היכולת לעשות ולו דבר אחד מבין אנספור הדברים שעלי לעשות היום. 
רק השערות, ואפשרויות, וניסיון לפתור ולמתן מילים חשודות.

כולל, טוב, יוצאת, מה זה היה? המבט, השתיקה, המסר, הכוונה. פרשנות נכונה או שגויה שנתתי. 

משהו נקלט אצלי בזכוכית המגדלת, ולא נותן לי מנוח. 

אולי היה קל יותר אם הייתי יודעת איזו מילה זו הייתה, מפי מי יצאה, באיזה מקום וזמן, ומנסה לתקן.

ואולי זה רק היה מכניס אותי ללופ של הרצת הסיטואציה בראשי אלפי פעמים, כל פעם מכוונת את זכוכית המגדלת אל פרט אחר, מכניסה עצמי למערבולת שלא אצא ממנה.

משהו לוחץ לי בבטן. מעוות לי את הבעות הפנים. 

אם היה מגיע ספר הפעלה יחד עם הזכוכית, עוד הייתי יכולה להתחיל לחפש תשובה, אך אין כזה.

הכול תמיד מוגדל אצלי, וכך גם הרצונות והתשוקות, ויחד עם זה הפחדים והעכבות, ובסוף אני נותרת משותקת.

משתוקקת ומקווה בצורה יוצאת דופן, אך מנוטרלת ומבטלת לא פחות. 

הפער בין הרצון לביצוע, כאילו תהומי, אך למעשה לא קיים, שכן שניהם קיימים באותה המידה בדיוק, ובכך מאפסים זה את זה, ואני כמו נציב מלח.

פעם לא היה ספק, עדיף כלום, סכנות, מחירים, ההמנעות מנצחת. אך היום אני עושה, יותר מדי לטעמי, מעוררת את המלחמות עד לשיתוק כזה שאפילו אל מול הדברים הבסיסיים והאישיים שלי, עם הלבד שלי, והעולם שלי, אני עומדת חסרת אונים. 

כמה אני רוצה, כמה התשוקה בוערת בי, ככה אני מפחדת ומשותקת. 

לפני שנה וחצי ניגשתי אליה, וביקשתי שתעזור לי לרצות שיהיה לי טוב. והנה היום, העשייה, וה"טוב", נראים לי בעלי מחיר כל כך כבד, שאני רק רוצה לחזור לחוסר הרצון בכלום, חוץ מריק והרס. הייתי רוצה להגיד שאיני רוצה בטוב אלא ברע, אך המעשים שלי מראים בדיוק ההפך, וזה מבלבל נורא.

יש בי רצון למצוא "נפש תאומה" שתצליח להשתיק את כל זה, ולנטרל את יחס ההגדלה של זכוכית המגדלת שאיני מצליחה להפטר ממנה. יש בי תשוקה אדירה לקשר שאדע שהוא פשוט נכון, בלי ניתוחים אובססיביים על כל מילה, מבט, או מסר שקלטתי שכלל לא נשלח. 

מישהי שתפיג את ים הבדידות של חוסר ההבנה, השיתוק, והתעיה. 

וכמה שאני רוצה את זה, ככה אני מוצאת אינסוף סיבות למה איני רוצה בזה כלל, וככה איני עושה דבר וחצי דבר כדי להתחיל ולנסות למצוא את זה.

כי הכול מוגדל תחת זכוכית המגדלת המחוברת אלי באזיקים, ורוב הזמן, אני חיה עם זה בשלום, אך לפעמים, אני פשוט משותקת אל מול זה, בלי לדעת בכלל למה.

כל דבר שקיים, אני כל כך רוצה, וכל כך לא רוצה, שאני פשוט נקרעת באמצע, ברעש מוחלש.

אני מרגישה כמו חרשת, שכל רצונה בסוף היום, להגיע הביתה, ולהוריד את המכשירים, ולהפסיק להתאמץ לשמוע. 

רק שהמכשיר דמיוני, ואין לי דרך להפסיק את הרעש.

ואולי בגלל זה, לא פעם אני מוצאת עצמי בוהה. 

כאילו המוח שלי הוא דיסק, עמוס שירים, אך ישן עד שחיקה.

זה אותם החומרים, בסופו של יום, זה אותו דיסק ישן.

לפעמים המנגינות משתנות מעט, המילים מתחלפות. 

לפעמים אני מגלה שיר חדש ועוד שיר, ולפעמים תקופות שלמות מדלגת על שירים באופן מתמיד.

אבל הדיסק שלי ישן, ולפעמים הוא נתקע. קופץ. שרוט. 

ואני מוצאת עצמי בוהה. בוהה פיזית ונפשית. 

כביכול כאן, אך בו בזמן לחלוטין לא כאן. 

כמו שינה בזמן עירות. 

הייתי רוצה להיות מסוגלת לעצור ולהפריד בין השירים, לשמוע שיר אחד או שניים, גם זה היה מספק. 

אך הדיסק שלי קופץ, ואני עוברת בין השירים בקצב לא אחיד.

לעיתים מצליחות להתנגן להן כמה שניות, אך לרוב הדיסק פשוט מקפץ במרחבי הזמן של השירים ללא הגיון או דפוס או סיבה.

לאחר מכן הוא נתקע, על שנייה אחת או שתיים, שחוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב.

אותה שנייה שתימשך לעד אלא אם מישהו יעביר שיר או יוציא את הדיסק מהמכשיר.

לא תמיד יש מי שיעשה זאת, וידיי כבולות.

אז אני שומעת, את אותה השנייה במשך שעות, ומנסה להתמקד, מנסה לעבור שיר, מנסה להמשיך להתנגן, אך אני תקועה, הדיסק קופץ, ואין מי שיעביר שיר או פשוט ילחץ על עצור. 

אף אחד גם לא יטרח להוציא את הדיסק מהמערכת, ולתת לה ולו לנוח, ואני איני יכולה לעשות זאת בעצמי. 

אין מי שילחם, ינסה לנקות את הדיסק, יקווה שישפר את המצב ולו מעט. 

אז רוב הזמן הדיסק שורד, חלקים שאינם שרוטים, מכשולים שניתן לעבור, ולפעמים, אני נכנסת ללופ הזה ולא יכולה לצאת.

אז אני בוהה. פיזית ונפשית. מתמקדת ולא מתמקדת בחפצים ובמחשבות ותקועה.

אם תשאלו שאלה, יקח שנייה או שתיים, אך אענה. אם תשאלו על מה אני חושבת, לא אוכל לענות. 

הדיסק תקוע. השיר קופץ. 

ואין מי שיעביר שיר, ילחץ עצור, או פשוט יוציא את הדיסק. 

אני בוהה.

ההרגשה היא שהגעתי כמעט לשיא, והנה חטפתי מכה שהורידה אותי קצת למטה.

כמו נמלה שרצה אל עבר המטרה, ופתאום מגיעה יד ומעיפה אותו כמה סנטימטרים אחורה.

כמו מטפס הרים שכמעט הגיע לפסגה, אך מעד על אבן ונפל כמה מטרים למטה.
הייתי כמעט בשיא, אם לא כבר שם.

פעם ראשונה בחיי, שאני במסגרת מסויימת ואני יכולה להגיד שטוב לי בה.

אני מרגישה משמעותית, ואני גם יודעת שאני כזו.

מעריכים אותי מאוד, מרעיפים עליי מחמאות, נותנים לי אחריות שאינה מובנת מאליה.

כמעט התחננו שאשאר גם שנה הבאה.

אפילו לפני כמה ימים סימנתי וי נוסף כשהרגשתי ש"התקבלתי" לחבורת ה"מקובלות".

באופן טבעי יש "קליקות" בין העובדות ואני סימנתי לעצמי מהרגע שהגעתי איפה אני רוצה להשתלב במיוחד, והנה גם זה קרה. 

הוכחה חותכת, לא יודעת אם אהבה זו המילה, אך הן בהחלט מקבלות אותי כאחת משלהן ורוצות בחברתי.

אני מרגישה שם בנוח, אני מרגישה אחראית, ואני מרגישה טוב. אני מקדמת עניינים, אני לומדת מהר, ואני עובדת טובה.

אני מריצה בראש את המחמאות שנותנים לי, ובו בזמן לא משלה את עצמי, ברור לי שיש סוגי אנשים וכמו כך גם סוגי עובדות, ואני בטוחה שיש מן העובדות שפחות מתחברות אלי, ושיש להן ביקרות על העבודה שלי או האישיות שלי, וחלקה אולי גם לגיטימית ורלוונטית, איני מושלמת, אך אני גם מודעת לחסרונות שלי.

הרגשתי בשיא, נכנסת עם ראש מורם, יוצאת עם גב זקוף. עובדת קשה, עייפה, לעתים מותשת אך אוהבת יותר מתמיד, משמעותית וחשובה. 

אך יותר מכך, מעבר לפן המקצועי, הרגשתי שמצאתי סוג של בית מבחינת עבודה, מבחינת המקום, האנשים, החברה. 

כבר דיברנו על איך אשאר פה שנה הבאה, ולאחר מכן עוד שנה כעבודה מועדפת, אלך ללמוד ואחזור לשם כחלק מהצוות המקצועי. זהו. זה מקומי. מצאתי אותו. 

זה יהיה הבית המקצועי שלי, והוא טוב. 

תמיד זה היה ברקע, ידעתי שזה שם, ושזה עלול להוות בעיה, אך העדפתי לא לחשוב על זה.

ידעתי שזה עניין, שכן חלק נכבד מהעובדות, אם לא רוב, הן דתיות עד חרדיות, ופעם כמעט ראשונה בחיי הבנתי שאני לא יכולה לחשוף את היותי לסבית, ושהפעם זה סוד. 

זה מעולם לא היה יותר מדי עניין, חוץ משלב הבירורים בילדות המוקדמת שאז זה עוד הרגיש לי כמו עונש שקיבלתי. אך מאז ומעולם היה ברור שמבחינת המשפחה זה בכלל לא משנה, ודי מהר גם הרגשתי די בנוח כלפי החברה. מעולם לא עשיתי "יציאה מהארון" ויש עדיין אנשים שלא יודעים את זה עלי, אבל פשוט כי אני לא רואה צורך ללכת להכריז על זה. אם תהיה לי בת זוג, היא לא תוסתר, ואם זה יעלה בשיחה, לא אשקר, אבל זה לא עניין. כמו שאנשים סטרייטים לא הולכים ומצהירים על היותם סטרייטים, כך גם אני לא הרגשתי ולא מרגישה צורך ללכת ולהכריז, דווקא מהמקום שמאוד בטוח ונוח עם זה.

 אבל פה, הבנתי שעדיף שזה לא ייאמר, שכן זה יהיה סיפור, וכנראה לא יתקבל. כשמדברים איתי על בעל עתידי, אהנהן ואשתוק, כשמדברים על בחורים אזרום כסיפור. אך העדפתי להשאיר את זה כך, ולקוות ולהאמין שאם כן אבחר לחשוף את העניין, זה יתקבל בצורה יפה, ולא יפריע לדינמיקה החברתית, ולא יהווה פיסת רכילות ולא יעורר שיפוטיות.

ידעתי שעדיף להשאר בבועה, לא לשאול, לא לברר, לא להתקרב, אבל הנה אני מתגרה בגורל ומגלה את מה שכבר ידעתי.

בלבולי שכל על פוליטיקה ודת ואני חייבת לשאול, "אם מישהו מהילדים שלך יהיה עם גוי או עם בן מינו, איך תקבלי את זה?"

והיא מקווה, שהיא חינכה אותם מספיק טוב, כך שהדבר הכי "נורא" שהם יעשו, זה ללכת עם חילוני. היא מקווה. חינוך. נורא.

והיא אומרת שזו בחירה, שזו נטייה שקיימת בכולנו, אבל אנחנו יכולים לבחור לנהוג באיפוק, ולשלוט בפעולות שלנו, כי בגלל זה אנחנו בני אדם ולא חיות. 

אז רגע אחד אני קרוב לגג העולם, מצאתי את ייעודי, את מקומי, את המשמעות, ושנייה אחרי אני חיה, שנוהגת בחוסר איפוק.

עברו כמה שעות ואני לא מצליחה לזכור את המילים המדוייקות בהן השתמשה, וזה מפריע לי מאוד.

אני לא יודעת מה אני רוצה שתגידו, אם בכלל. אני לא צריכה תמיכה או חיזוק מבחינת הביטחון. אני גם לא צריכה עצות מעשיות. אני רק צריכה להשלים עם ההפרדה שאהיה חייבת לעשות בין העבודה לחיים האישיים, כשחשבתי שהגעתי למקום שבו היא לא תאלץ להיות ברורה כל כך. 

אני מבינה גם שאני צעירה, והאפשרויות עוד פתוחות, ואולי לא אשאר לעשות מועדפת, ואולי לא אחזור לשם אחרי הלימודים, ואולי כן אעשה זאת אבל עד אז הדברים ישתנו. ואולי שום דבר לא ישתנה, והדברים פשוט יסתדרו. 

אבל הייתי כמעט בשיא, על גג העולם, והנה קיבלתי מכה קטנה שהחזירה אותי למקומי. 

זה כמעט מעולם לא היה עניין, וחייתי עם זה בנוחות וביטחון, והנה דווקא עכשיו, במקום הראשון שבאמת טוב לי בו, אני לסבית, ופתאום זאת בעיה. ואני מרגישה כל כך קטנה.

אני מרגישה קצת פגועה, קצת כועסת, וקצת מושפלת, אך בעיקר, יותר מכל, (מלשון דיכוי ולא דיכאון), אני מרגישה מדוכאת.  

אבל זה לא משנה, אני אולי אבכה מעט, אולי אחזור קצת למנהגים הרסניים, ואולי אסתפק בלהרגיש מאוד קטנה. אבל אקום ואתאושש ואתחיל לתכנן את פורים. אחשוב על רעיונות לפורים ותוך כדי אמשיך למיין תמונות לשלוח להורים, אסדר טבלאות לעבודה אישית, אדפיס ואניילן, אחשוב ואשקיע, ומחר אקום בבוקר ליום מלא חיבוקים ואהבה ועבודה טובה.

זה כבר לא מושלם, זה כבר לא אידיאלי, אך זה יהיה בסדר, וזה טוב. גם ככה אני לבד כרגע, זה לא צריך להוות גורם מפריע לטוב שלי כרגע.  

הנמלה ממשיכה להתקדם אל עבר המטרה, המטפס ימשיך לעלות. זה יהיה בסדר בסוף.

ואני עדיין מדוכאת.

איך אני יכולה להרשות לעצמי לרצות שתקראו כאן ובו בזמן להיות חסרת סבלנות לפוסטים שלכם? הלכתי לקרוא המון פוסטים.