גיבורים

כשהייתי בערך בכיתה ד', הלכתי ברחוב בשעת ערב. בעודי הולכת, איזה איש מבוגר קרא לי לבוא לידו. הוא הציע לי שני שקלים או חמישה ורצה שאבוא כי "הוא רוצה להראות לי משהו". נכנסתי לפאניקה והרגשתי את הדמעות עולות לי בעיניים. ההורים שלי תמיד הזהירו אותי מפני זרים. לעולם לא להתקרב לאיש זר, לעולם לא לפתוח את הדלת למישהו שאינני מכירה גם הוא דוור ותמיד להשאיר את הדלת נעולה. אני סירבתי, אני לא זוכרת אם אמרתי "לא" או רק הזזתי את הראש לתנועת לא. אחרי כמה דקות הוא הסתלק. סיפרתי להורים שלי מה קרה והם התקשרו למשטרה. המשטרה מן הסתם לא יכולה לעשות כלום.

כשהייתי בת 12 חזרתי הבייתה מחברה. זה היה יום שישי והשעה הייתה בערך סביבות 21:00. איש אחד נסע מאחוריי עם אופניים ופשוט צבט לי בישבן. הוא עבר לידי ואמר לי "שלום" ואז נסע. לקח לי כמה שניות להבין מה בכלל קרה פה. אני לא אשכח את התחושה, של גועל, של זוהמה, של לכלוך. ברור שזה היה יכול להיגמר גרוע יותר. אבל הרגשתי כל כך דוחה, שבאתי הבייתה ונכנסתי למקלחת ארוכה כי רק רציתי לשטוף את המגע שלו ממני. לא סיפרתי לאף אחד. אחרי כמה שנים סיפרתי למספר אנשים בודדים. ההורים שלי עד היום לא יודעים על זה.

בגיל 18 נכנסתי למערכת יחסים חולנית ומעוותת.  אני לא אתאר פה את הסיפור הארוך והלא נעים הזה. אני יכולה לספר שהבחור השתמש בדרכים מאוד מניפולטיביות בשביל להכניס אותי למיטה. אנשים חושבים שאונס זה באיומים של מכות, של סכין, של רצח. אבל לא.  אני הייתי ילדה בת 18, מתחילה להחלים מאנורקסיה נרווזה. אני לא ארחיב כאן על המחלה, אבל  חלק מהמחלה זה דימוי עצמי נמוך מאוד. הוא ידע שאני אוהבת אותו. הוא ידע היכן נמצאות הנקודות החלשות. היחס שלו לסקס היה... לא רגיל. פסיכי קצת.  הוא היה קנאי, שתלטן, אובסיסיבי. הוא היה אומר "אם את אומרת לי 'לא' אז זה אומר שאת לא אוהבת אותי". ואז הוא נפגע. ואם הוא נפגע הוא לא יכול להיות איתי.  הוא הפך אותי לסוג של זונה. אפילו לא, כי זונה מקבלת כסף ואני עשיתי את זה בחינם. הוא הפך אותי לסוג של בובת מין. שעושה רק מה שהוא רוצה. בובה שאין לה דעות, רצונות, מחשבות. הוא היה צריך לגמור 8 פעמים בלילה אז אני אדאג לזה שהוא יגמור 8 פעמים בלילה. ומעבר לזה כמובן שהיה אסור לי לדבר עם בנים אחרים, או לצאת עם חברים ללא רשותו. הוא ניתק אותי מהחברים ומהמשפחה. הייתי שבר כלי, על כדורים.

הוא עשה את זה בדרך מאוד מניפולטיבית. לפעמים לא צריך להכריח את הגוף אלא להכריח את המוח, את הנפש.

זה נגמר כמובן. אף אחד לא ידע  מה עובר עליי. רק אחרי כמה שנים אמרתי שהוא "הכריח אותי לעשות דברים". מישהו שפעם יצאתי איתו ושמע על זה אמר "את יודעת שיש לזה מילה". אני יודעת שיש לזה מילה. אבל אונס? אני? לא, זה לא קשור אליי. זה רחוק ממני. זה לא אני.

אני מאשימה את עצמי מאז. כועסת על עצמי. אני גם לא בטוחה אם זה נחשב לאונס או לא. אם זה משהו רע או לא. אם זו באמת התעללות מינית או שאני זו שמדמיינת. כי יכולתי לקום וללכת. עד היום יש לי סיוטים בלילה. הוא לומד איתי באוניברסיטה, חבר באגודת הסטודנטים, ככה שאני רואה את הפרצוף שלו בכל מקום. פעם אפילו נתקלתי בו ליד המעלית, הסתכלתי לו בעיניים. הוא ממשיך בחייו ואני עדיין מפחדת. לי עדיין יש סיוטים. אני עדיין מאשימה את עצמי, על זה שהייתי כל כך טיפשה ונתתי לזה לקרות. לא משנה כמה אמרו לי שאני לא אשמה. שהוא צריך לשבת בכלא. שהוא ניצל אותי בדרך שפלה. שאם אני מרגישה נאנסת, אז שום חוק לא יגיד לי אחרת.

עד היום קשה לי לדבר על זה. כן, אנשים יודעים. כן, כתבתי על זה מספר פעמים. אבל את רוב הדבר החולני והמעוות הזה אני שומרת לעצמי, כי אני פשוט לא מסוגלת להוציא את זה ולהתמודד.

ומה חוץ מהאירועים האלו? לא היו חסרים גברים שהעירו הערות לא במקום, שנדבקו אליי, שנעצו בי עיניים. וכן, כשאת נוסעת ברכבת ובמשך כל הנסיעה מישהו פשוט נועץ בך מבטים- זה לא נעים!

לפני חודש בערך אחותי נסעה ברכבת. לידה ישבה ילדה בת בערך 13-14. משום מקום הגיח גבר מבוגר, התיישב על הרצפה ליד הילדה, התקרב אליה ואמר לה "אני צריך עזרה". הילדה הייתה מבועתת ולא יכלה להגיד שום דבר. אף אחד לא עשה שום דבר. מזלה שאחותי ישבה לידה ולאחותי יש פה גדול כשהיא רוצה. היא צעקה עליו שיעוף משם תכף ומייד אחרת היא קוראת למאבטח. והאיש הזה הלך.

ואני קוראת אינספור כתבות על גברים אנסים, מטרידים, תוקפניים שמקבלים עונשים מגוחכים.

אני לא היחידה שהוטרדה, הותקפה. אני לא היחידה  שחוותה מערכת יחסים כמו שהייתה לי. ואני כועסת. אני כועסת שאף אחד לא שומע את ה"לא" שלי יותר חזק. אני כועסת שאני, האחיות שלי, הבנות דודות שלי, החברות שלי – כולנו הוטרדנו, הותקפנו, נאנסנו – לפחות פעם אחת. או שזה יקרה בעתיד. ואף אחד לא עושה שום דבר. אני כועסת על העונשים המגוחכים. אני כועסת שמאשימים נאנסת כי "היא פיתתה אותו" ו"היא הביאה את זה על עצמה". אני כועסת  שאני זו שצריכה להתבייש. אני זו שצריכה לא ללכת לבד בחושך. כאילו זאת לא הזכות שלי ללכת איפה שאני רוצה באיזה שעה שאני רוצה. אני כועסת שיש כל כך הרבה בורות ואין כמעט חמלה והבנה כלפני נשים שהותקפו או הוטרדו מינית או נאנסו.

אני רוצה לצרוח את ה"לא" שלי בקול גדול וחזק. אני רוצה לצרוח את ה"לא" הזה בשביל כל אחת ואחד שהרגישו שמשתיקים אותם.

Fake Reality