תערו של אוקאם

שלום. אין דרך קלה להתחיל דברים כאלה.

אני בת 17, ילדה טובה ממשפחה טובה. לעולם לא היה חסר לי דבר. כמובן, שכמו בכל משפחה, גם לנו היו הצרות שלנו, אבל זה לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו. אני מקבלת ציונים טובים ואוכלת אוכל טוב. יש לי חברות קרובות. אבל אני מרגישה כאילו אני לבד.

אז אני פוגעת בעצמי. פגעתי בעצמי גם קודם לפתיחת הבלוג הזה ולכתיבת הפוסט הזה.

בכל חיי הקצרים שרטתי, הכיתי, חתכתי, שרפתי את הגוף שלי. גם כשאני מקלידה את המילים האלה עכשיו, זה לא פשוט. אני לא קורבן של אונס או התעללות משום סוג. לא גדלתי בעוני (גם לא בעושר) ואני לא בעלת הפרעות נפשיות. אבל, בכנות, לא היו זמנים בהם הרגשתי מאושרת. זה תמיד היה רגע אחד של אושר ותקווה שאחריו באו שבועות של ריקנות וזעם אצור. למרות שהיו לי ציונים מצוינים לעולם לא הרגשתי כאילו אני טובה מספיק. הרגשתי כאילו אני בזבוז של חמצן לאלו שרוצים לחיות את החיים האלה במלואם ועושים זאת. לעולם לא הייתי אובדנית אבל החיים שלי נראו לי תמיד כה פעוטים שאין בהם טעם. הרגשתי שאם אלך, אף אחד לא ישים לב.

אני לא זוכרת בדיוק מתי התחלתי לפגוע בעצמי, אבל הזיכרון הכי מוקדם של פגיעה הוא בערך מגיל 12-13. לאחר כמה חודשים או כשנה התחלתי לעשן אז יכולתי לכבות על עצמי סיגריה. רק עכשיו אני מבינה כמה עצוב זה היה. למרות שעכשיו ילדים בני 8 עושים את מה שעשיתי בגיל 13, אז רק הייתי ילדה קטנה מבפנים ומבחוץ ולא הבנתי מה בדיוק אני עושה. עכשיו אני מבינה.

הייתי לרוב שורטת את עצמי עם נעצים עד זוב דם, בעיקר כשהרגשתי כאילו כעס ואכזבה גואים בי. מיד אחרי זה הייתי מרגישה הקלה. הקלה מתוקה שמעולם לא הרגשתי אחרת.

לאחרונה זה הסלים. כמובן - כזו אני, תמיד חייבת לדחוק בגבולות. זה לעולם לא הוביל למשהו טוב. גיליתי את התער של אבא והתרפיה החלה, עד לנקודה בה חתכתי כל יום במשך כמה ימים רצופים, בטקסיות או באובססיה, עדיין לא החלטתי. החתכים לא הספיקו להגליד ולהפסיק לדמם וכבר הייתי מוכנה לחתוך עור חדש שעדיין לא צמח. הרגשתי לבד.

ואז פתחתי את הבלוג הזה. זכרתי את מייבודי - בלוג שמספר את סיפורם של קורבנות ניצול מיני, ורציתי ליצור בלוג על אותו עיקרון של קבוצת תמיכה. מקום לשפוך בו רגשות ולא דם. אני בספק אם מישהו יקרא את זה, שלא לדבר על יגיב וישתף. אם לא - אז לא הפסדתי כלום. אם כן - אז אולי אני אפסיק להרגיש שאני לבד כשאני בעצם לא. אני יודעת שאני לא היחידה.

אם את/ה פוגע/ת בעצמך - דע/י שאת/ה לא לבד. אנחנו לפחות שניים.

אם את/ה רוצה לספר את סיפורך, לפרסם את שירך, להראות את ציורך בנושא הפגיעה העצמית וההתמודדות עמה - שלח/י אותו ל- [email protected], בצירוף כינוי.

אני מקווה שאני לא אקבל שום מייל. באמת... אני מקווה שאין כאן אנשים שהם במלחמה עם עצמם. אבל אם יש - הנייר סופג הכל אבל הבשר לא. אל תשמרו בבטן!

לילה טוב וחג שמח!