"התחלתי לפצוע את עצמי ממש במקרה, זה התחיל בערך בכיתה י'... במקרה נחתכתי מסכין בבית..פתאום ראיתי את הדם מתחיל לזרום ופשוט המשכתי להסתכל עליו, הרגשתי תחושה ממש מוזרה..תחושת נינוחות כזאת..הבנתי שזה משהו לא הגיוני.. איך זה יכול להיות? להיחתך ולהרגיש טוב עם זה??
אחרי כמה ימים פתאום הרגשתי דחף לעשות את זה שוב.. ומאז התחיל כל הבלגאן...
התחלתי בפציעות יחסית קלות, באזור הידיים, בעיקר ביד שמאל, השתדלתי להסתיר את החתכים ולא לגלות לאף אחד,הייתי שמה תחבושת אלסטית על היד ,במידה ומישהו התחיל לשאול שאלות הייתי מנסה להתחמק בתירוצים של...קיבלתי מכה ביד בזמן אימון כדורעף או שהייתי ממציעה איזו דלקת או משהו בסגנון..בהמשך ניסיתי לחתוך "בשליטה" בעצם הקצאתי לעצמי אזור ספציפי ביד , זה היה מוגדר כאזור שבו מותר לי לחתוך ואסור לי לחרוג ממנו.. ואז בעצם יצרתי" אשליה של שליטה בפציעה העצמית", כמובן שלאורך זמן זה לא באמת עבד ובסופו של דבר חרגתי מאותו אזור, גודל הפציעות והתדירות שלהם החלו לגדול..התחלתי כבר לחתוך כל יום ואפילו פעמים ביום.. הייתי חותכת גם בשעות שהייתי בבית ספר , הייתי יוצאת מהשיעורים והולכת לחתוך באיזו פינה שקטה.
השעות "הטובות" של החתכים היו כמובן בשעות הלילה.. הלילה זהו הזמן שבו כל השדים יוצאים החוצה ואז הדחף לחתוך הוא עצום...
גם לאחר שסיימתי את בית הספר והגעתי לצבא הפציעה עצמית הייתה עדיין חלק בלתי נפרד ממני, בצבא היה הרבה יותר קשה לשמור את זה בסוד, מאוד קשה למצוא פרטיות ובאמת אחרי שנה בצבא, המפקדים שלי גילו על הפציעה העצמית והתעמתו איתי על כך, בסופו של דבר הצלחתי "לשכנע אותם" שזה לא יקרה שוב וזה היה משהו חריג, כמובן שלאחר מכן..עדיין המשכתי לחתוך, אך הפעם הייתי הרבה יותר זהירה.. וכך גם צלחתי את תקופת הצבא והפציעה עצמית עדיין נשארה לצידי חזקה ואיתנה.
כאשר סיימתי את הצבא, החלטתי להירשם ללימודים גבוהים,, שם הגיעה נקודת המפנה, זה השלב שבאמת התחלתי סוף סוף להבין , ששיטת ההתמודדות הזאת באמת לא בריאה.
האפקט של הפציעה העצמית כבר ממש החל להראות סימנים, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית (עייפות, תשישות, התעלפויות, לחץ דם נמוך, כאבי ראש ועוד תסמינים שונים). רק אז החלטתי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים וללכת להתייעץ אם מישהו מוסמך..לאחר התלבטויות רבות אכן הרמתי את הטלפון וקבעתי את אותה "פגישה"...ומאז אני יכולה להגיד שאכן דברים הולכים ומשתנים...
היום אני בת 26 וכבר כמעט שנה שלא פגעתי בעצמי... עברתי תהליך ארוך מאוד בכדי להגיע לזמנים כאלו.. אמנם מידי פעם המחשבות לחתוך מגיעות אבל היום הרבה יותר קל ויותר הגיוני לעצור אותם...
פציעה עצמית הייתה הדרך שלי להתמודד עם כל העולם הזה..מצד אחד אם לא הייתי מרגישה כלום אז הייתי חותכת בעצם כדי להרגיש משהו..כדי להרגיש שיש חיים בגוף שלי ..שהוא לא מת.. מצד שני לפעמים ישנם חוויות ומראות כל כך קשים והגוף לא יכול להכיל וגם במקרה הזה הפציעה עוזרת להוציא את כל הג'יפה שבפנים...
בסופו של דבר אם היה אפשר להחזיר את הגלגל אחורה ופשוט למחוק מהזיכרון את המחשבות של הפציעה עצמית זה היה יכול להיות פיתרון טוב.. אבל לצערי בינתיים אף אחד לא פיתח שיטה כזאת אז כרגע האופציה היחידה היא להמשיך..להתמודד עם החיים בעזרת למידה של כלים חדשים ולא בעזרת פציעה עצמית.. פציעה עצמית פשוט לא שווה את כל החתכים...הסחרחורות..ההתעלפויות..ההסתרה...
המוטו שלי היום זה שמחשבות על פציעה ועל חתכים תמיד יהיו, אבל בכל רגע יש לי את הבחירה והיום אני יכולה להגיד שאני בוחרת לא לחתוך, אני בוחרת ללמוד לחיות חיים ללא פציעות וחתכים מכוונים. "
אני רואה שאין ממש פעילות בבלוג. אני נתונה בלחץ רב, גם מבחינה מנטלית, אז אני אנסה לעדכן בבלוג בכל זמן שאוכל. נפלתי כמה פעמים אבל אני מנסה לרסן את המחשבות ההרסניות ולא לבחור בסכין. נוספו לי כמה כוויות סיגריה ואני לא מצליחה לא לנשוך את אפידרמיס הלחיים שלי. אני מנסה למלא את הראש הפרפקציוניסטי שלי במחשבות על לימודים כדי לא לחשוב על שום דבר אחר שיכול להחזיר אותי למסלול שממנו אני מנסה לצאת. אני מנסה. נראה איך זה ילך.
המשפט האחרון בסיפור האישי לעיל מזכיר לי את הסרט "טריינספוטינג", שהוא אחד האהובים עליי ביותר.
בנימה זו -
CHOOSE LIFE!
אני מחזקת אותך ומאחלת לך את כל ההצלחה שבעולם. יום יבוא ויהיה לי הכוח להיות כמוך.
שתפו את סיפורכם על פציעה עצמית שלכם או של קרוב אליכם (בצירוף כינוי) במייל:
[email protected]
המשך שבוע מצוין!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
