תערו של אוקאם

חודש יולי החל. זוהי התקופה האפלה שלי בשנה, שבה מתחילים נדודי השינה, המחשבות האובססיביות וההתנהגות הקומפולסיבית, וכמובן -

החשק המורבידי הזה לפגוע בעצמי. לגרום לעצמי לכאב. להעניש את עצמי על היותי עצמי.

ואני מתחילה להתגעגע לזה, במובן מסוים. כן, כן, אני אמורה להיות מטיפה ל"בחרו בחיים" אבל אני מגיעה ל"ברחו מהחיים". אני אמורה להבין למה לא (לחתוך את עצמי/לשרוט את עצמי/לעשות לעצמי כוויות עם סיגריות/להרביץ לעצמי/להרביץ לדברים עד שיורד לי דם מהאגרוף/לדחוף אגרוף לפה עד שאני מקיאה), בשלב שבו זה כבר קילומטרים מאחוריי, אבל איכשהו, גם אחרי שמונה חודשים בלי, זה עדיין משיג אותי ואני יכולה לראות עוד מאחורי את עצמי, בחתכים, בגלדים, רודפת אחרי עצמי, בצלקות. ואני בורחת ובורחת ובורחת ונמאס לי לברוח.

מזה:

...אני כבר לא מפחדת. אני יותר חוששת למה שאני אעשה לעצמי אם אני לא אפגע בעצמי.