Mon, Aug 29, 2011 at 7:15 PM
"אני לא שולחת לך סיפור אישי (אל תתאכזבי), אני רוצה לשלוח לך משהו שהפוסט האחרון שלך הזכיר לי.
מאז כיתה ט' אני קוראת בפורום בינלאומי שעוסק בפציעה עצמית. די מזמן הייתה משהי שפתחה הודעה חדשה בשאלה 'מה הופך את זה לבסדר?'. השאלה שלה הייתה בעצם מה הופך את זה בשבילנו לבסדר לחתוך ומה גורם לנו להצדיק את זה. זה משהו שאני נוטה לעשות גם, במיוחד אחרי שעובר הרבה זמן והדחף ממש חזק, אני מצדיקה את זה בראש שלי לפני המעשה. אז אחרי כל מיני תגובות שניסו לענות על השאלה של הבחורה, הגיעה בחורה אחרת בשם אנדראה (שאני מאוד מעריכה ושלא פגעה בעצמה מעל לשנתיים) וכתבה את ההודעה המדהימה הזאת:
Personally for me, it's never okay.
If someone dies, it's not okay to cut yourself, instead you surround yourself with people you love, can lean on, and a shoulder to cry on for days, weeks, however long it takes for you to feel better.
If you fail at something, it's not okay to cut yourself. You do it until you pass. Does it matter how many times it takes?At the end of your life, is it really going to matter that it took 2, 3 or even 11 times?
If you feel bad, it's not okay to cut yourself. You figure out what is making you feel bad, and you work on fixing it instead. If you can't fix it, then try to find peace with it.
If you hurt someone, it's not okay to cut yourself. You try to make things better. You communicate, you discuss, you fight, you cry, you talk, you try to figure out how to make things better with them. You always learn from your mistakes.
If you get your heart broken, it's not okay to cut yourself. You find a friend, family member, or another loved one, and you cry and cry and yell and yell until you feel like you just can't do it anymore, and then do it again and again.
If you do something you said you would never do again, it's not okay to cut yourself. You learn from your mistake, and never do it again. Next time you want to do it, remember how bad you felt after you did it last time.
If something happens that rips your world apart, it's not okay to cut yourself. You pick up the pieces and try to put yourself back together. what can be ripped apart, can be put back together.
What hurts today, will not hurt this much next week.
לא יודעת מה בדיוק בפוסט שלך הזכיר לי את זה, אבל פתאום התעורר בי הדחף לשלוח לך. את לא חייבת להגיב, זה רק בשבילך.
מקווה שזה עוזר.
גלי"
הפוסט שעליו גלי דיברה הוא
הפוסט הזה.
אתר נוסף שגיליתי לפני מספר דקות הוא זה - self harm truths. הדברים שם כל כך מוכרים לי; רבים מהם עברו לי בראש ועדיין עוברים.
מצחיק לחשוב שלפני כשנה הרגשתי כל כך לבד. הרגשתי כמו מפלצת נוראית. אני עדיין מרגישה ככה לפעמים כי ברגע שאתה פוצע את עצמך זה מזיז בורג או שניים בך. אני עדיין מסתכלת על סרגלים ונעצים וסיגריות כעל חברים ישנים נושנים שהיו לצידי בתקופה מסוימת של חיי הקצרים. לא מזמן עשיתי פירסינג והייתה בסטודיו מישהי עם צלקות. לעוד לקוחה שם היו שריטות בבטן ואחת אחרת נראתה כמו שלד ואמרה לי, שאני שוקלת 45 ק"ג על מטר 65 בערך שיש לי גוף יפה. אין לי גוף יפה; יש לי גוף גרום ושדוף שעף עם כל בריזה קלה. מישהי במונית שירות עם שרוולים קצרים הייתה עם זרועות מצולקות ולא יכולתי להסיט את המבט. היינו שם. חלקינו עברנו את זה אבל לנצח נישאר כאלה. כי זה כבר הופך לתכונה באופי, לפולחן, לא רק להרגל.
יש מישהו שאני באמת מחבבת אבל אני כל הזמן חושבת שהוא יגעל מהצלקות שלי. אני נגעלת מהצלקות שלי. הן מתחילות לדהות אבל זה אף פעם לא יהיה כמו עור רגיל. וכל צלקת רק מזכירה לי עד כמה חלשה הייתי, ומאידך - עד כמה חזקה אני. כן, אולי הפסדתי בכמה קרבות לעצמי אבל ניצחתי במלחמה. וזה גורם לי להתגאות בעצמי, משהו שהוא נדיר וזר לי כי אני עדיין ממשיכה לראות את עצמי ככישלון על שתי רגליים.
אפשר לנסות לתרץ פציעה עצמית אבל אי אפשר בעצם לתת לזה לגיטימציה. לעולם. כי עד כמה שזה נראה כאילו אין מוצא אחר - תמיד יש מוצא אחר. ואולי זה נראה ש"אני אעשה את זה רק הפעם וזהו" אבל זה אף פעם לא ככה. זה ממשיך וממשיך וזה נשאר איתך.
כמה דברים שעזרו לי להלחם בדחף, עד כמה שחלקם נשמעים טיפשיים, היו:
* מוזיקה. אני לא מדמיינת חיים בלי מוזיקה. כשהייתי נוהגת לחתוך, הייתי שומעת בעיקר אליס אין צ'יינס (ליין ומייק ז"ל), סליפנוט (פול ז"ל), איימי ווינהאוס (איימי ז"ל). גם כשהייתי חותכת, ממש באקט עצמו, הייתי שומעת מוזיקה אבל לי ממש עזר, ברגעים האלה של הזעם וחוסר האונים לשמוע מטאל ורוק כבד. יש משהו בסוג הזה של המוזיקה, האגרסיבית, האלימה, שמבטאת משהו שלא הצלחתי אני לבטא ברגעים האלו ממש. לא יכולתי לצרוח אז שמעתי איך קורי טיילור צורח. סליפנוט עזרו לי להתמודד עם הזעם ואליס אין צ'יינס, במיוחד ליין סטיילי זכרונו לברכה, עזרו לי להתמודד עם הריקנות, התסכול והעצבות שבצורך לפגוע בעצמך.
* בתור מישהי שמפנימה כל טיפה של רגש שלילי ודוחסת הכל פנימה עד שכבר אין מקום, הייתי מתחילה פשוט לייבב ולילל, להשתולל ולצרוח לתוך כריות ולתוך המים באמבטיה. פגעתי בעצמי כדי להראות רגש ולהרגיש רגש, אז כנראה כשבאמת נתתי לרגשות השליליים שלי להשתלט עליי ונכנעתי להם זה עזר במקצת, כי יכולתי לקחת הפסקה מלהיות שקטה, נחמדה ורגועה ולבכות חצי ממשקל הגוף שלי. עד כמה שזה נשמע דבילי, זה עזר לי.
* כדי שהידיים שלי לא ילכו לתער, העסקתי אותן. למדתי לסרוג. ציירתי, למרות שיותר קשקשתי בעצבים עם עיפרון על דף עד שהוא נקרע והעפרון נשבר, אבל ניחא. עד כמה שהמחשבות הטורדניות על פציעה עצמית משתלטות על הראש, הדחף העצום הזה בדרך כלל נמשך פרק זמן מסוים ואז יש הקלה והצורך לעשות את זה קטן. קיים אמנם, אבל קטן. אז להעסיק את הראש והידיים במשהו אחר עזר לי להעביר את הדחף.
* ספורט. כשכואבים לך השרירים ברמות מטורפות זה מספק לך רמה מסוימת של כאב שיכולה הייתה לבוא בדרך בריאה פחות. אני לא אוהבת ספורט בכלל, אבל לקחת אמפי וללכת בעצבנות תוך כדי שמיעת מוזיקה עוזרת מאוד להשקיט את הראש. גם פחות ריחמתי על עצמי מרוב כעס על עצמי אז זה הרים את רף הסיבולת שלי קצת יותר. ריצות מאוד עזרו לי כי הייתי מעייפת את עצמי מאוד ואז שוקעת לנירוונה מרגיעה אחרי שהייתי מסיימת לרוץ. ספורט גם עזר לי לישון כי לקום בחמש בבוקר ולרוץ נהפך לריטואל הקטן החדש שלי (במקום לחתוך - מה שמזער את המחשבות על פציעה עצמית), וגם כי זה עייף אותי מספיק כדי שהראש שלי יתרוקן אוטומטית מכל מחשבה על לפגוע בעצמי, כך שהמחשבות הפסיקו להטריד אותי מלישון.
* זה לא מומלץ בעליל אבל זה עזר לי. התחלתי לעשן יותר מה שגרוע כמו לחתוך אבל זה הוריד את רמת החרדות שלי לפחות. אז זה עוד הרגל שאני צריכה להגמל ממנו עכשיו.
* פירסינגים וקעקועים - כל כמה חודשים כשהדחף העז הזה צף אני עושה פירסינג חדש. אולי זה מספק לי את מנת האנדורפינים שלי באופן עקיף, אבל זה עוזר לי. כמובן שאני לא מחוררת את עצמי אלא הולכת לסטודיו מורשה וטוב. גם לזה יש חסרונות - זה עולה כסף. אם הייתי עושה פירסינג בכל פעם שאני רוצה לחתוך, לא הייתה לי פיסת עור פנויה בגוף שלי והייתי גרה בקופסת קרטון ברחוב. אבל זה עוזר ויש לי גם משהו להתרגש ממנו כל כמה חודשים טובים.
* אמבטיה חמה תמיד עזרה לי. לבכות מתחת לזרם מים רותחים סיפק לי את הגירוי החושי שהייתי צריכה כשעמדתי להשבר. כנראה בגללי ישראל מתייבשת, אבל לפחות חסכתי לעצמי כמה חתכים.
* לדבר עם מישהו. במקרה שלי זו הייתה החברה הכי טובה שלי והראשונה שידעה על זה. כמובן שקשה לנחם מישהו על משהו שאתה לא יודע איך הוא מרגיש; היא לעולם לא חתכה את עצמה אבל כל פעם שהרגישה רע היא דחפה אוכל לפה. הדחף הוא אותו הדחף אבל אי אפשר לצפות מאנשים שלא יודעים איך זה לחתוך לדעת איך לחתוך. זו שיחה קשה לנהל אבל זה מוריד אבן מהלב.
* כתיבה - בתקופה הקשה הזאת היה לי יומן עם תמונות של פ"ע ופשוט כתבתי בו כמו בבלוג. רק שזה היה קובץ וורד חסום בססמא, ויכולתי לכתוב שם מה שרציתי. בלי שאף אחד ישפוט אותי. פרקתי שם הרבה וגם דחסתי לשם הרבה מחשבות, והרוב היה על הרצון לחתוך או לא להיות קיימת בכלל. הרבה רשומות יללניות. זה גם עזר לי להתמודד עם הדחף אחרי שנגמלתי. קראתי את הדברים שהיו כתובים שם ופשוט חשבתי - "אני לא רוצה להיות כזאת. לעולם. אני לא אחזור להיות כזאת". זה החזיק אותי מלפגוע בעצמי הרבה פעמים וגם נתן לי עוד זווית ראייה על עצמי.
* הכי חשוב והכי קשה - כוח רצון. פשוט לא לוותר לעצמך, לא משנה עד כמה רע לך. הכל יחסי; יש דברים גרועים יותר, אפילו אם ההרגשה היא כאילו שהעולם שלך מתמוטט עלייך או ריקנות איומה.
עוד שיטות אפשר למצוא
פה באתר מקום. יש שיטות מגוחכות למדי כמו להשתמש בערכת קעקועי חינה אבל רוב השיטות עוזרות.
אם יש לכם/לכן עוד שיטות אשמח אם תכתבו בתגובות ואני אצרף לפוסט.
מחר נגמרת חופשת חנוכה... איך אני אתעורר בבוקר, איך?...
ומתחילה תקופת העומס של בגרויות החורף. איזה כיף.
אם את/ה רוצה לחלוק את סיפורך בנוגע לפציעה עצמית (או בשביל לדבר עם מישהו) שלח/י מייל: [email protected].
אחרי פוסט חופר למדי,
לילה טוב!
אוקאם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
