"אני בת 18, בכיתה י"ב.
הייתה לי ילדות טובה, הייתי ילדה שמחה. אני ממשפחה טובה, יש לי ציונים טובים, יש לי הרבה חברים, יש לי חבר, אין לי הפרעות אכילה או שום דבר ואני אפילו חושבת שאני נראית טוב. אני לא מוכה או קורבן אונס או שום דבר. בקיצור אני, מבחוץ, אדם מאד נורמלי. עד כיתה ה' בערך הייתי ילדה מאושרת, אבל אז דברים החלו להדרדר בגלל עניינים חברתיים. בכיתה ז' עברתי שיפור גדול כתוצאה מכך שעברתי לבית ספר אחר אבל אז אובחנתי כסובלת מחרדה ודיכאון כתוצאה מחוסר איזון כימי במוח, בעיה מולדת, ואני על תרופות מאז.
כיתה י' הייתה שנה נוראית עבורי. סבלתי מאד, הצלחתי לעבור אותה איכשהו, אבל הבעיה האמיתית החלה בחופש הגדול שאחריה. פחדתי פחד מוות שהשנה הבאה תהיה כמוה. הלחץ היה בלתי נסבל ובסופו של דבר מצאתי את עצמי אוחזת במספריים שפתאום זהרו לי מול העיניים. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר מלבד הזעם הנוראי שחשתי, תסכול, חרדה, פחד וחוסר רצון לחיות. זה לא היה על שום דבר ספציפי - פשוט רתחתי מזעם, על עצמי, על חברים, על העולם... בזמן שהעברתי את המספריים שוב ושוב על אותו פס בזרוע והעמקתי את הפצע יותר ויותר, העברתי בראש אינספור דברים שאולי יצליחו לטשטש בי את הכעס, ושום דבר לא שינה באמת, לא היה לי אכפת משום דבר, מלבד החבר שלי כשהוא לפתע הופיע לי בראש (חשוב לציין שמדובר במערכת יחסים מטווח רחוק, אחרת אולי הוא היה יכול לעזור לי יותר). כשחשבתי עליו עצרתי.
מאז היו לי דחפים חזקים לעשות זאת שוב אבל ידעתי שאם אעשה זאת פעמיים זה יקרה עוד הרבה פעמים. בנובמבר נכנעתי וזה קרה שוב, פעמיים נפרדות באותו יום. אני אפילו לא זוכרת למה, אבל נשארה לי צלקת. המשכתי להילחם בזה ובסופו של דבר סיפרתי לחבר שלי והבטחתי לו שלא אעשה זאת שוב, האמנתי שאם אבטיח לו אוכל להתאפק. זה היה באפריל האחרון.
הצלחתי לשכוח מהנושא מאז ועברו עליי חודשים טובים מאד, אבל החל מאוקטובר האחרון התחלתי להתעסק באובססיביות בנושא הזה שוב. חשבתי עליו נון-סטופ. הבנתי שמאז ומעולם בעצם הייתי שורטת את עצמי באופן לא חמור כדי להעניש את עצמי או להסיח את דעתי ממשהו שהפריע לי, ושזה בעצם לא מאד שונה, למרות שהסימנים האדומים מהשריטות נשארים לא יותר משעתיים.
בסוף דצמבר נכנעתי. שני הפסים העמוקים שחרטתי על הזרוע השאירו צלקת. מאז הופיעו עוד סימנים, ציפורניים, סכינים, נעצים, כל מה שבא ליד. אפילו "ניסרתי" את הזרוע על החלקים המשוננים שנועדו לקרוע את הנייר במתקנים האלה לנייר טואלט בשירותים ציבוריים, כשלא הצלחתי למצוא שום חפץ חד אחר. מצבי הרוח שלי התנדנדו בקיצוניות משנאה לעצמי ואשמה על מה שאני עושה (ובאותם רגעים החבאתי מעצמי את כל החפצים החדים או גזזתי את הציפורניים), לבין החלטה שזה בעצם לא משנה, כי זה לא הרסני, זה לא מסוכן, יש לי רק צלקת אחת (מאז נוספו עוד כמה), ואם זו דרך ההתמודדות שלי - למי יש זכות להעביר ביקורת? למה זה יותר גרוע מסמים או עישון או אלכוהול?
ובכלל, לפעמים העובדה שאני מאשימה את עצמי רק הופכת את ההרגשה להרבה יותר גרועה, כך שבסופו של דבר היא מובילה לפציעה נוספת.
בדיוק התחלתי תהליך של הורדת התרופה הפסיכיאטרית, אבל החזרה של הפציעה העצמית גרמה לי לשקול להפסיק את התהליך ולחזור למנה מלאה של התרופה.
זו היתה תקופה של גיהינום, אבל היא נגמרה בשיא. השתמשתי בד"כ בחפצים קהים יחסים שהעברתי שוב ושוב על גב הזרוע (אני מניחה שחיפשתי את הכאב הקהה ולא את החדות של הסכין - זה מה שהביא לי הקלה), אך באחד הימים הוצאתי סכין גילוח לראשונה והשתמשתי בו על החלק הפנימי של פרק היד. מראה הדם שלא לווה בכאב כמעט שיגע אותי, בכיתי, צעקתי, דיברתי לעצמי, ובעיקר התחרטתי. מאותו הרגע החלטתי שאני מפסיקה, ובינתיים עמדתי בהחלטה הזאת, למרות שהיו כמה רגעים מאד קשים שכללו צעקות, בכי, קשקוש על עצמי בגירים אדומים ועוד.
אבל אני עדיין לא מסוגלת להסתכל על זה כעל היסטוריה. אני עדיין שורטת ונושכת את עצמי לפעמים ואני לא מאמינה לגמרי שהצלחתי להיגמל. קשה לי להאמין שלא אחזור לזה בכלל.
אני לא הארד קור. יש לי מעט צלקות והפציעות שלי לא חמורות. אבל כל כמה שהן עוזרות לי, התמלאתי בכמויות כאלו של שנאה עצמית אחריהן, אני מרגישה כאילו טירוף משתלט עליי, אני לא יודעת מה קורה לי. והכי גרועה התחושה שאין לי בעצם זכות להיות אומללה כל כך, שאין לי זכות למאוס בחיים ולגנוב את הפריווילגיה של הדיכאון ממי שבאמת סובל. רוב הדיכאון שלי נובע מתחושת ריקנות, מתחושה שאין לי באמת עניין בחיים האלה, שהכל מונוטוני וחוזר על עצמו, שאני לא באמת מתרגשת לקראת שום דבר. שהתחושות שלי כבר קהות ולא ברורות, ומראה הדם והסכין הם תחושה חדה, הם משהו שאפשר לחוש באופן חד.
הפעמיים הראשונות שעשיתי את זה נבעו מתוך סערת רגשות, לא חשבתי באופן צלול. אבל הפעמים האחרונות היו הרבה יותר צלולות, הרבה יותר ברורות. רוב הפעמים בלי סיבה בכלל. ידעתי מה אני עושה, יכולתי להתנגד לזה. אבל לא רציתי.
לפעמים נראה לי שאחת הסיבות שאני עושה את זה היא החוסר הנוראי שיש לי בחבר שלי, שאני רואה לעיתים כל כך רחוקות, ושרק הוא מעורר בי תחושות חזקות כמו הסכין. יש רגעים שנדמה לי שאולי אני חותכת את עצמי מתוך ניסיון להחזיק את עצמי עד הפעם הבאה שניפגש (ואולי זו הסיבה שחרטתי על הזרוע את האות הראשונה של שמו - וזה השאיר צלקת), למרות שברמה המודעת אני יודעת שהחתכים רק יגרמו לי להתמוטט.
אני חושבת שאני מסוגלת להפסיק. אני מסוגלת להילחם בדחף. הבעיה היא שאני לא לגמרי רוצה להפסיק. עדיין לא הצלחתי לגרום לעצמי לרצות להפסיק לחלוטין. אני רוצה ולא רוצה... במקום עמוק בתוכי אני לא באמת רוצה לנטוש את ההרגל הזה, אני אוהבת את הדם, אני אוהבת את ההרגשה. אם אצליח לרצות באמת להפסיק, לרצות בכל מאודי, אני יודעת שאוכל. אבל עדיין לא הצלחתי להגיע למקום הזה.
אלינור ריגבי"
אין לך מושג עד כמה אני מזדהה, אלינור ריגבי. אין לי מילים אפילו לתאר.אבל הפסקה היכן שאת מתארת שאת לא הארד קור ושאת מרגישה שאין לך זכות להרגיש בדיכאון - הרגה אותי. אני מרגישה ככה כל הזמן, וזוהי בדיוק תמצית הבעיה של הפציעה העצמית - את כל הזמן מרגישה אמביוולנטית לגבי האקט הזה, זה טוב כי זה מרגיש טוב, זה רע כי זה לא בסדר, אני צריכה להתמודד במקום לברוח, איזה זכות יש לי לבכות בכלל, ודומיהן, השאלות רצות בראש... ואז מתחילה ההלקאה העצמית על זה שאם אין לי זכות לבכות, אני אתן לעצמי זכות לבכות, אני אעניש את עצמי על זה שאני לא מרגישה שמחה כשאני אמורה להיות שמחה, אני אפסיק את הריקנות, הכל יותר טוב מהריקנות... והראש מסתחרר כבר מהדיאלוג הפנימי הזה. אלה יחסי אהבה-שנאה שאין מהם מוצא אחר אלא ניתוק.
את צריכה להבין שיש לך את הזכות להרגיש רגשות בלי לגיטימציה בכלל. רגשות הם לא דבר הגיוני במיוחד, ואת לא צריכה לתרץ רגשות רעים. את לא צריכה להיות קורבן כדי להרגיש כמו קורבן.
זה מזכיר לי פעם שבה חתכתי ולא דיממתי בכלל, והתחלתי לבכות ולמלמל "אני לא מדממת בכלל... אני לא מדממת בכלל! אפילו לדמם כמו שצריך אני לא מסוגלת". צחקתי ובכיתי עם התער והיא נהייתה חברה קרובה שלי, יותר קרובה אליי מכל חברותיי. ועכשיו רק זה מעציב אותי.
בזמן האחרון אני חושבת על זה הרבה מאוד ואני מרגישה כאילו אני קרובה מאי פעם לחזור ולפצוע את עצמי. גם מצאתי את עצמי בבקרים עם סימנים כחולים על הרגליים, שריטות על הצלעות, כמעט עקרתי את הפירסינג מהגבה... אולי זה כל כך משפיע עליי שתת המודע שלי כבר עושה את זה.
אבל עברה בי גם המחשבה, למה לעשות את זה? למה לחזור למעגל הזה של העינוי העצמי? הרי ההנאה וההקלה הן רגעיות, ואחר כך באים רגשות האשמה, השנאה העצמית, הזעם הבלתי נשלט, המחשבות הטורדניות - עד לחתך הבא. כל עוד יצאתי מזה, אני לא עומדת להיכנס לזה שוב. לפחות לא היום.
הרגשות החלוקים האלה יהיו בך גם כשתגמלי וגם אם לא תגמלי - אחרי שנכנסת לעניין הזה כבר קשה מאוד למצוא משענת אחרת להתרפק עליה. אבל מתמודדים, יום ביומו, כמו שכתבתי למישהי בתגובות - ואז לא לחתוך נעשה הרגל בדיוק כמו שלחתוך נעשה הרגל.
ואל תרגישי כאילו את לא עושה משהו חמור אם אין לך הרבה צלקות - רק העובדה שעשית את זה פעם אחת וזה השאיר סימן, וזה השאיר רגשות לא טובים, אומרת שפצעת את עצמך ועדיף לצאת מההרגל הרע הזה לפני שהוא מגיע לשיאו ומשתלט עלייך כמו דיבוק. אני לא ידעתי פציעה שהביאה אותי למיון או לא נסגרה שבוע או השאירה צלקת חמורה במיוחד - וזה טוב, כי עצרתי את זה לפני שזה הגיע לשלב הזה.
תחשבי גם על החבר שלך - אם הוא אוהב אותך ומודע לאקט הזה אז איך הוא אמור להרגיש? אם אני הייתי אוהבת מישהו והוא היה חותך - הייתי מרגישה נורא.
להפסיק לפצוע את עצמך זה בדיוק כמו גמילה מסם. צריך להפסיק להאדיר את הסם.
אני מאחלת לך את כל ההצלחה שבעולם. אני מקווה שתגיעי למקום הזה שבו את מרגישה שאת מסוגלת להתמודד עם החיים בלי להכאיב לעצמך.
בהצלחה!
שתפו את סיפורכם על פציעה עצמית שלכם או של קרוב אליכם (בצירוף כינוי) במייל:
[email protected]
שמרו על עצמכם.
אוקאם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
