תערו של אוקאם

16:23

מיד אחרי שכתבתי את הפוסט "מילים פוצעות" לטיוטות, על כך שאבא שלי הוא בן כלבה, בתמצות, רבתי איתו ריב ענק. אני לא בטוחה שהמילה "רבתי" מצדיקה את מה שנעשה שם, שהיה יותר "הוא צעק ואני שתקתי ובכיתי". נמאס לי שהוא מעניש אותי ללא שום סיבה הגיונית. הוא פחות יציב מניטרוגליצרין ונמאס לי לפחד ממנו בבית הזה, שאמור להיות, באיזשהו מקום בלב, הבית שלי, מקלט מכל הרע בעולם... כן, בטח.

אז פצעתי את עצמי. לא חתכתי; אבל היה לי קרב אגרוף עם הרצפה והרצפה ניצחה. ומחר יש לי בגרות במתמטיקה ואני צריכה לכתוב הרבה והיד שלי חבושה ושורפת. תודה רבה, אבא'לה.

הייתי חייבת לצאת מהבית אז פשוט ישבתי ועישנתי מתחת לבניין שלי איפה שמשתינים ומחרבנים כשמשתכרים בפארק ליד, וחשבתי על זה, שבסופו של דבר, על הנייר, פגעתי בעצמי. אז מה אם לא חתכתי. לא קלטתי מה אני עושה. הייתי כל כך מלאת זעם שפשוט רציתי להרביץ לו, אבל לא יכולתי אז הרבצתי לרצפה. הטחתי בה את האגרופים הקטנים שלי והיה לי כואב אבל המשכתי. והמשכתי. ולא ידעתי מה אני עושה אז. רק אחרי שיצאתי מהבית כדי להתרחק מפה, הבנתי ששברתי את הגמילה שלי.

הרגשתי צבועה. הרי שלפני כמה רגעים הטפתי להפסיק את הפגיעה העצמית, להפסיק את החיתוך, לשבור את המעגל...
אחרי הבושה הראשונית שאחרי כל העבודה הזאת על עצמי, חזרתי לזה, הגעתי למסקנה שיש נפילות. וזה לא אומר שאני אתחיל לחתוך שוב. זה אומר שאני בת אדם שיש לה רגשות אנושיים ושהתמודדתי עם זה איך שיכולתי להתמודד עם זה. איך שלמדתי להתמודד עם זה במשך החיים הקצרצרים שלי. אז מה שעושה את שבירת ההרגל הוא לא משך הזמן בו מחזיקים מעמד בלי - אלא, המוטיבציה להמשיך למרות הנפילות. אז אני ממשיכה, למרות הנפילה, ואולי גם, עמוק במוח החלול שלי, אני מצפה לנפילה הבאה, אבל זה לא נכנס לשגרת היום שלי. וזה מה שהעביר את הבושה הלאה.

מה שכן מעציב אותי שאמא שלי ראתה אותי בהתקף היסטרי, בוכה, מייללת ומרביצה לרצפה, ואחר כך כשמחיתי דמעות היא ראתה שאני מדממת ממפרקי האצבעות, והיא לא עשתה עם זה כלום. בפעם הראשונה היא באמת ראתה דם שיצא כתוצאה מפציעה עצמית שלי. היא אמרה, אחרי זה, "את לא צריכה להרוס את הגוף שלך בגללו", אבל היא לא דאגה לי ולא ניחמה אותי. אני לא יודעת עד כמה זה נורמלי, שאם שאמורה להיות דואגת, לא דאגה כשראתה שהבת שלה מדממת כי היא בהתקף זעם והיא רוצה לקרוע לעצמה את האצבעות מהמקום. אולי זה החלק שאמא שלי לוקחת בהתנהגות הזאת שלי.

אחרי שאמא עזרה לי לחבוש את היד היום היא אמרה שאני לא אגיד לאף אחד שאני מרביצה לקירות וכמעט פרצתי בבכי. זה מה שמעניין אותך, אמא? שלא ידעו שאת מגדלת בת פסיכוטית?

עצוב שפצעים מגלידים וצלקות נעלמות אבל התכנות שלנו על ידי ההורים שלנו הוא מדויק, חד ונצחי, יותר מכל סכין.

21.5.11

14:36

אז מילים פוצעות. אפילו יותר מאלימות פיזית, שהרי צלקות וחבורות נעלמות בסופו של דבר. אבל אני זוכרת כל מילה רעה שההורים שלי אמרו לי. 
אני אדם שנוטר טינה. אני יודעת שזה לא טוב, כי מילה רעה שנאמרה בשלב מסוים בחיים שלי מלווה אותי כל החיים. אבל ככה אני.

אני חייבת להדגיש שיש לי חיים טובים; לא נאנסתי, אני לא באה מבית הרוס. אבל אבא שלי הוא אלכוהוליסט בנשמתו והוא מרשה לעצמו לעשות מעשים שאדם שפוי לא היה עושה. מצ'פחות ותקיעות אצבע במצח לריבים רועמים שהיוו מונולוג שלו עם עצמו עליי עד להערות אקראיות על האופן שבו אני שופטת צלחות ומנקה את השיש - אני זוכרת את הכל, ואולי זו הסיבה שחרטתי בבשר שלי את מה שלא יכולתי להביע במילים.

מאז שהייתי קטנה הייתי ילדת בית, לא הייתי יוצאת הרבה והיו ימים שבהם שעות על גבי שעות פשוט ישבתי מול המחשב והייתי תקועה בעולם קטן משלי. זה לא השתנה הרבה מאז. אבא שלי היה מגרש אותי החוצה כדי שאני "אצא לשאוף אוויר צח בחוץ" והייתי פשוט יושבת על המדרכה ובוכה. אבא שלי היה רב עם אמא שלי הרבה, וכשזה הגיע לשיאו הוא גם הרביץ לה, אבל זה לעולם לא היה תמיד ולעולם לא היה חמור עד כדי מיון. אבל זה נשאר. לאחרונה אבא שלי התחיל לשתות לסירוגין, כשבימים של שתייה הוא היה צועק עליי משכרות ובימים של פכחות הוא היה מעליב אותי, כי אחרי הכל עוד יש לו אי אילו מעצורים כשהוא פיכח. אבל גם כשהוא בסדר, הוא לא; הוא מבקר אותי על כל דבר שאני עושה. שום דבר לא מספיק טוב בשבילו ולא משנה כמה אני משתדלת - אני חרא של אדם וילדה, אני כפוית טובה, אני לא מעריכה את ההורים שיש לי, אני לא מכבדת אותו. הטון שלי אף פעם לא מספיק מכבד והמבט שאני תוקעת בו לא נעים וטוב. אבל עכשיו זה באמת מוצדק, כי אני שונאת אותו כל כך, שאני לא יכולה להשתלט על זה. שפת הגוף שלי שקופה. אני שקופה, אבל זה לא משנה באמת, כי אני לא אדם בפני עצמו אלא צל שאמור להיראות אך לא להיות.

אמא שלי... יש תקופות שבהן היא בלתי נסבלת. אולי זה בגללי - אולי כי את כל הכעס שיש לי על אבא שלי שאני לא יכולה להוציא על אבא שלי, אני מוציאה עליה. אני לא ראויה לה. היו תקופות בהן היינו רבות (והרוב הוא בגללי) והיא אמרה לי שהלוואי שהייתי מתה, הלוואי שהיא לא הייתה מולידה אותי - ואני בלב, כן, הלוואי, הלוואי באמת.

ההורים שלי לא יציבים. ישנן תקופות שבהן אנחנו צוחקים בארוחת הערב וישנן תקופות שבהן אני פשוט עוזבת את שולחן האוכל כי אני לא מסוגלת לשמוע אותם יותר. כי אני עומדת להתפוצץ על אבא שלי, לקחת סכין מטבח ולתקוע אותה בו. אני עומדת להגיע לסף, והוא ממשיך לדחוק בי אל הסף הזה. בגלל זה אני לא יציבה. בגלל זה אני לא מרגישה שאני יכולה לנשום עמוק ולהירגע כשקורה משהו רע, אלא חייבת להיגרר לתוך התקף זעם או היסטריה, להכות ברהיטים בבית, או לפגוע בעצמי.

בגללם אני חותכת.

לא.

זה לא נכון.

בגללי אני חותכת - אבל אני אני בגללם. אני מכוערת, עקומה ומטומטמת בגללי, אבל אני מודעת לזה בגללם. כי הם אומרים לי את זה כל יום. כי הם, במבטם, מראים לי שהם נגעלים ממני כי אני חרא של בת. ואחרי שנים על גבי שנים שאת מרגישה את הדברים האלה - את משתכנעת. אולי זה נכון.

אולי אני לא בסדר.