במקום שהרצאיונל והרגש נפגשים

חלק מההמון הכולל של האנשים חושב שאני טיפש. חלק מאותם אנשים חושבים שהם יכולים לשחק בי.

כשאני רוקד אני מרגיש בעננים - זאת ההתמכרות שלי להרגיש זרמי אנרגיה שעוברים בכל הגוף שלי. להוציא את הרגשות שלי - להראות את מי שאני. להוציא את הטראומות את האונס ממני. בריקוד אני מרגיש יפה, אני מרגיש שווה משהו. לחיות זה כמו מסיכה בשבילי, רק בריקוד אני מי שאני. לפתע הידיים והתנועות נראות שלי יותר מאשר כל החיים שלי. ואותם אנשים שרק פגעו בי נעלמים לפתע מהמודע ואולי גם מהתת, והכל מרגיש מיוחד, הכל מרגיש אני, הכל מרגיש במרכז. אני במרכז. אני שוב לא אותו ילד שנאנס, לא אותו ילד שאף אחד לא ליטף ואהב. אני ילד אחר עם יותר כוח. ילד שהתקדם. הכל נהיה חסר משמעות אם זה לא ריקוד. ריקוד זאת ההתמכרות שלי - זה מי שאני. זה מה שאני. 

כשאני רוקד אני מרגיש פחות לבד...

קמתי היום עם שרירים תפוסים. בסך הכל בימים האחרונים אני מרגיש שהחיים שלי תפוסים במשהו שהם לא מצליחים להתנתק ולהשתחרר ממנו. משהו שתופס אותם חזק וכובל אותם בשחור. משהו מונע ממני להצליח. ואני יודע שזה משהו בראש ובכל זאת את השינוי הזה אני לא מצליח לעשות. וזה קצת מתסכל ולצערי עם תסכול אני לא מצליח כל כך להתמודד טוב.

עכשיו נתקעות לי המילים...