צייד האש והמכשפה מיפו

1

סיפורי כשפים אף פעם לא יתחילו במילים כמו: היה היה, שאלו מילים מטופשות להתחיל איתן מעשיות אמיתיות, אתם יודעים.

סיפורי כשפים צריך לפתוח בשם של מישהו, בגלל שכשפים תמיד מעורבבים עם שמות, ומי שרוצה להתעסק בכשפים ובלי שמות - ורק עם רגליים של צפרדע וכבד של עורב - שלא יתפלא שלא יוצא לו מזה שום דבר.

לכן, אפילו שזה ייראה לכם משונה, סיפור הכשפים הזה מתחיל בבתיה שהוא שם של אישה שיש לה את כל מה שיש לנשים אחרות, ותיק שחור שבתוכו יש את כל מה שיש בתיקים של נשים - וכשפים.

אולי מיליון כשפים. אולי יותר.

יש לה פסלון שהוא נגד שדים ושומר מעין רעה, וגליל שכתובים עליו שמות של מלאכים, ושרוך אדום שעושה לה הצלחה בחיים ומגרש רוחות רעות - וככה כל התיק.

את הכשפים היא גוררת לכל מקום שהיא הולכת, והיא הולכת אל אסטרולוגים שלוקחים המון כסף בשביל למצוא לה בכוכבים את מה שהיא רוצה לשמוע.

והיא רוצה לשמוע שהמאהבת של המאהב שלה – תמות.

היא גם הולכת לאיש אחד שקוראים לו בולמן שעושה לה 'הילינג'. זה להיט גדול. בולמן אומר שהוא עובד עם האנרגיות שלה והוא קצת יותר יקרן מהאסטרולוגים, מה שמוכיח שאנרגיות זה לא צחוק.

קוראת בקפה גם גילתה שיש לה גבר שהיא חולמת עליו, ורואים כסף ונסיעה בים. הקפה התעקש שהיו לבתיה שתי הפלות שהיא עשתה אותן בשירותים והורידה במים. ככה אמרה האישה מהקפה.

בתיה מפרנסת חמישה אסטרולוגים, שתי קוראות בקפה, קורא ידיים אחד, בולמן אחד ופותח בקלפים אחד.

בקלפים היא מאמינה אמונה עגולה ומטורפת ואומרת שהם אף פעם לא משקרים. את זה היא למדה ממני. שמי יוסף גורדון ואני פותח בקלפים.

2

את העניין הזה עם הקלפים קיבלתי מאימא שלי שהייתה מכשפה גדולה ביפו - אפילו שהיא עצמה אהבה יותר לפתוח לאנשים בקפה - ושגרה עכשיו במקום אחד שמלא בזקנים וכולם מסתכלים על הים.

פעם, פעם, פעם  - פתחתי לאנשים בקלפים, הכנתי מפות אסטרולוגיות והסתכלתי בכדורי בדולח או בכפות ידיים. עד שיום אחד, בשעה שכוכב ששמו אוראנוס התחיל לסגת בשמים, קפץ פתאום כדור הבדולח שעל השולחן שלי והסתחרר על משטח העץ עד שנבלם במאפרה.

כשפים מתחילים כשהשמש שוקעת. אתם יודעים.

היה ערב ואני הסתכלתי מהחלון על כיכר העירייה. עישנתי סיגריות וחשבתי על ההולנדי ההוא. ואז הופיעו מתוך החלל ארבעה עורבים שריחפו וטסו במרווחים שווים וממש התפוצצו מתוך איזו נקודה ובאו.

ארבעה עורבים, כיכר סתמית ומזרקת מים אזובית. העופות הגדולים רצו לומר משהו לאנשים שטיילו למטה, אבל אף אחד לא הרים את הראש ולא שום כלום.

ואז חשבתי לעצמי שאלה שכן ראו, כבר לא צריכים עורבים. אם אתם מבינים.

נעשיתי עצוב וחשבתי על אלוהים כמו שההולנדי ראה אותו, שהוא תמיד בכל מקום ובכל דבר ושהכול זה אלוהים: הכיכר היא אלוהים והספסלים אלוהים, והאנשים והעורבים והחרא שלהם. הכול אלוהים.

בטח שהאנשים שלי שנאו אותו, את ההולנדי. אצל האנשים שלי, אלוהים וחרא לא הולכים שלובי זרוע. האנשים שלי מחרימים את מי שמדבר מילים כאלה.

אחר כך חשבתי שאם הכול אלוהים, אז גם אני קצת אלוהים. ונזכרתי איך שפעם נהגתי בפורד האוטומטית של בלהה.

היה לילה ובמכונית ישבו בלהה, אלי ויובל. ואני שיקרתי ואמרתי שיש לי רישיון. הייתי בן שבע עשרה וזו הייתה הפעם הראשונה שנגעתי בהגה. נסענו בשדרות רוקח, איפה שהיום העמידו גשר.

היה חשוך, ירד גשם והיינו שתויים.

פתאום ירד עליי פחד נורא ודרכתי בפראות על דוושת הדלק, ויובל צרח שאנחנו על מאה שלושים ואז ידעתי שאני שניים.

זה לא שחשבתי או שדמיינתי שאני כזה. פשוט ראיתי איך מישהו קופץ מתוך החושך וניכנס לו אל תוך מה שעד אז קראתי לו 'אני'. והוא התחיל להזרים אליי מחשבות, והוא לא היה מישהו אחר מפני שגם הוא היה יוסף גורדון, אבל בדרך שונה.

יוסף הראשון המשיך ללחוץ על דוושת הדלק, ויוסף השני דרך על מתג החלפת האורות, ואז ראינו שאנחנו טסים אל תוך חביות גדולות שחסמו את הכביש וכשכולנו ייללנו, יוסף השני משך את ההגה והמכונית ברחה מהמוות במרחק של גפרור.

כשיצאתי להקיא, ידעתי שהלך. נתתי לו את השם פונגו והתחננתי שיחזור. הבטחתי לו שאם רק ירצה ניסע שוב, שתויים, במכוניות דוהרות והוא שוב יוכל להציל את החיים שלי, אבל פונגו התנדף.

לא סיפרתי כלום לאף אחד. לאנשים יש שמות עבור דברים כאלה.

"מאימתי אדוני אומר שנדמה לילד שהוא שניים ?" ישאל השמן בחלוק הלבן. "צריך לתת לילד מכות חשמל בראש שלו."

אתם מבינים ? הכי טוב זה לשתוק.

ככה עמדתי ועישנתי והסתכלתי בעורבים, כשפתאום ראיתי איך פונגו חוזר ונכנס לתוכי, וכדור הבדולח קפץ והסתחרר על משטח העץ עד שנבלם במאפרה.

3

טוב. אז זה לא שתיכף התנפלתי והתנשקתי איתו, מפני שכעסתי בגלל השנים הארוכות של הבדידות. ורק זרקתי לו הלו כלומי. אבל אני ממש לא חושב שפונגו הוא מהטיפוסים שמתרשמים מדברים כאלה. השארתי את כדור הבדולח מול המאפרה מפני שפונגו אמר ש - "צריך לתת לו להתקרר."

ירדנו אל הקטנוע ונסענו הביתה.

התחיל לרדת גשם והכביש נעשה בוצי ומעצבן.

כשטיפסנו על הגשר לא התאפקתי והזכרתי לו שכבר נפגשנו כאן, אבל הוא רק המהם על אנשים שמרחמים על עצמם ודברים כאלה.

בקצה הגשר פינה גורר את שבריה של מכונית 'אופל' כחולה, ושוטרים במעילים צהובים התעסקו במדידות ובהכוונת התנועה.

שכבתי לישון עם ההולנדי שאמר ששום דבר הוא לא רע ולא טוב, ומה שבאמת קובע - זו רק מידת ההשפעה שיש לדברים על נפשנו.

פונגו חלק עליו ואמר שהוא סתם מזבל בשכל מפני שכל דבר הוא או רע או טוב או קצת מזה וקצת מההוא. בדיוק אז נרדמתי.

בבוקר, כשעברתי בשירותים, שאלתי את פונגו איך נגמר. אבל הוא לא רצה לדבר על זה ורק רטן שאם אני רוצה לדעת מה הולך, אז שלא אירדם לי בעיצומן של אי הבנות.

בדיוק ככה אמר, "אי הבנות."

היה לו פרצוף של מישהו עם פנס בעין, אבל אני סתמתי את הפה שלי. ברנש קשוח ההולנדי ההוא.

4

בחוץ היה קר וגשום וכשרוכבים על קטנוע חוטפים כמות משולשת של מים ובוץ. בגשר לא נשארו סימנים מהתאונה, אולי רק כמה רסיסים שקופים וכתומים. במשרד הפעלתי את התנור והסתכלתי ביומן. בעשר נקבעה פגישה לנורית ובשלוש לבתיה.

החזרתי את כדור הבדולח לאן שצריך, עשיתי קצת טלפונים ואז הגיעה נורית. רציתי לקחת ממנה את המעיל אבל היא אמרה שטוב לה ככה והתיישבה בכורסה.

חשבתי שזה רעיון טוב לקרוא לה בכף היד והתפלאתי כשמשכה אותה ממני. רצתה שאפתח לה בקלפים. שיהיה.

את הקלפים קיבלתי מאימא שלי שהייתה מכשפה גדולה ביפו ולימדה אותי איך פותחים לאנשים את העתיד שלהם.

אז ככה. לפני הכול צריכים לטרוף את הקלפים ברגש ועם כל הלב בשביל להוציא מהם את "הרוח של הבן אדם מה בא קודם", אומרת אימא שלי ומתכוונת ללקוח שקדם לזה שיושב לפניה.

אחר כך שולפים מהחפיסה את אחד הקלפים ומניחים אותו במרכז השולחן. "זה מה הנשמה של הקליינט שלך, קרידו," אומרת אימא.

ואז נותנים לקליינט לטרוף גם הוא, חותכים לשלוש חפיסות קטנות, טורפים שוב ופורסים על השולחן עשרה קלפים "ממה שבא ליד".

לכל קלף בחפיסת הטארוט - ככה קוראים לקלפים האלה - "יש מה השם שלו, ומה הסיפור שלו וגם מה איפה הוא לצאת בשולחן", מסבירה אימא שלי. וזה בא להגיד שלקלפים יש משמעות, אבל גם למיקום שלהם בפריסה צריכים לתת כבוד.

אז אם, נגיד, יוצא לכם קלף שהשם שלו הוא עשר חרבות, אז מה שיש לכם ביד זה אסון גדול ונורא "ויותר טוב שלא נדע מדברים כאלה", נבהלת אימא ומשליכה את הקלף על השולחן כאילו שהוא מלכלך לה את הידיים.

אבל קודם היא מסתכלת לאן בדיוק הוא נפל, מפני שאם הוא התמקם מימין לקלף הראשון, זה אומר שהרע מכל כבר עבר וחלף. רק שאם הוא נופל משמאל או מלמעלה, אז "יותר טוב שלא נדע מדברים כאלה". וזה פחות או יותר מה שאתם צריכים לדעת על הקלפים.

אז עכשיו נורית ישבה נוטפת גשם וטרפנו קלפים. נורית היא רופאת ילדים ולקוחה קבועה שנראית בסדר גמור וגם נשמעת בסדר גמור, רק שהיא חולה במחלת הסיר והמכסה.

"ככה זה קרידו," אומרת אימא שלי. "כל סיר, מה צריך המכסה שלו", ובכך היא רומזת שגם אני נגוע במחלה הזו בגלל שאני לא מתחתן ולא מביא לה מכשפים קטנים שתוכל ללמד אותם לקרוא בקפה ולפתוח קלפים.

הרבה מהפרנסה שלי באה מסירים שמחפשים את המכסים שלהם, או ממכסים שאיבדו סירים, או מכאלה שכבר מצאו אבל אז התברר שאולי זה המכסה הנכון רק שהסיר גדול מדי, או קטן מדי, או חכם מדי, או טיפש מדי - או השד יודע מה מדי. ככה זה.

פרסנו קלפים והקלף שנפל מימין – "אז יותר טוב שלא נדע מדברים כאלה". והקלף שקפץ בתחתית הוא קלף שהמספר שלו שלוש עשרה, ההוא שהצרפתים קוראים לו הקוצר, אפילו שכולם יודעים שזה קלף המוות.

והקלף שיצא משמאל מצוירים עליו קברים ורואים איך שגוויות זוחלות מתוכם, וככה גם השם שלו: יום הדין.

ואימא שלי אומרת, "שהקלף מה נופל בימינה זה מה היה, והקלף מה קופץ בלמטה זה מה יש, והקלף מה יוצא בשמאלה זה מה יבוא." זה מה שזה.

ומה שאני רוצה להגיד לכם הוא שבמקרים מחורבנים שכאלה מותר לומר לקליינט שאולי זה לא היום שלו, או שאולי זה לא היום שלכם, או שאולי זה לא היום של הקלפים או מה שמתחשק לכם, ולבקש ממנו שילך לשלום ויבוא ביום אחר.

"זה לא היום שלי," אמרתי. "בטח בגלל הגשם. תבואי ביום אחר."

"לא," אמרה והצליבה איתי מבטים וראיתי איך משהו ממש מוזר פורץ מתוך העיניים שלה, כאילו איזה אור חזק שהבן אדם אף פעם לא מחכה לו במשרד חשוך כמו שלי.

למה לא למדתי נגרות ? חשבתי. גם ההולנדי היה נגר או ירקן משהו כזה.

"תמיד יורד גשם," אמרה. "זאת לא סיבה לברוח מהקלפים."

"נורית," אמרתי. "אלה לא הקלפים שלך, אלה קלפים של אישה אחרת."

"איזו אישה ?"

"הם קלפים גרועים," אמרתי. "לא מהעולם הזה."

"תגיד לי מה הם אומרים."

"אני צריך לחשוב," אמרתי.

"עד כדי כך. מה ?" צחקה, ושוב ראיתי את האור ההוא.

"עד כדי כך."

"טוב. אז בוא ואומר לך מה נעשה. אתה תשב ותסתכל על הקלפים עד שיכאבו לך העיניים וכשהמחוג יהיה על שתיים, תעשה לי טלפון ותספר מה אמרו."

"זה יפה מאוד מצידך," אמרתי.

היא שוב צחקה, רשמה לי המחאה והייתי מוכן להישבע שהיא נזהרת לא לגעת בי.

כשהלכה, הסתכלתי על הכורסה שמתוכה קמה. היה בה משהו משונה בכורסה, לא שידעתי מה, אבל המשכתי להסתכל.

יוסף גורדון, אתה בדרך הנכונה: בהתחלה עורבים, אחר כך כדורי בדולח, אחר כך פונגו ואז האור ההוא ועכשיו הכורסה. רק שפתאום ידעתי מה לא בסדר. היא הייתה יבשה, זה מה שלא היה בסדר. הכורסה הייתה יבשה ונורית הייתה רטובה.

בשתיים התקשרתי ואמרתי שאני מבקש את דוקטור נורית אלכסנדר.

קול של גבר אמר: "ומי אדוני ?"

"גורדון, בענייני עבודה."

"אני מבין," אמר הקול. "רק שאני מצטער לספר לך שנורית נהרגה."

"מה ?"

"כן, אני ממש מצטער. בעוד שעה תתקיים ההלוויה."

"מה בעוד שעה ?" צרחתי. "מתי היא הספיקה למות ?"

"סליחה ?" אמר הקול.

"לא חשוב," אמרתי. "מתי זה קרה ?"

"אתמול בערב," אמר הקול. "תאונת דרכים."

"אתמול  בערב ?  תאונה ?  רגע !  בגשר ?  בשדרות רוקח ? מכונית כחולה ?"

"נכון, היית שם ?"

"רק עברתי."

"זה נורא," אמר הקול וניתק.

פונגו אמר שהחיים הם אף פעם לא מה שחושבים שהם, ואני הסתכלתי על כדור הבדולח שטייל אתמול על השולחן בדיוק כשנורית מתה.

לעזאזל, ההמחאה, נזכרתי וחטפתי אותה מהמגירה, והיא הייתה אותה המחאה שנורית נתנה לי, רק שעכשיו לא היה רשום בה כלום. אתם מבינים את זה ?

מקצוע מחורבן.

5

לא הלכתי להלוויה. השמן בחלוק הלבן הפחיד אותי.

"או, הנה הילד שחושב שהוא שניים, יופי שמצאתי אותך. תגיד, אתה גם נפגש עם רוחות ? מספרים שראית את נורית היום, רק חבל שהיא מתה אתמול. מה ?"

ואז הוא יסמן לבריון בחלוק הירוק "לתת לו חשמל בראש, הרבה. כן."

בשלוש הגיעו בתיה והתיק השחור, ושניהם שקעו בכורסה.

"תהיה חמוד," אמרה בתיה. "תסגור את הקלפים ותפתח לי בבדולח."

הצבתי את הכדור במרכז השולחן, בדיוק במקום שעליו הנחתי את קלף הנשמה של נורית. לקחתי המון אוויר, צמצמתי עיניים ותקעתי בבדולח מבטים פוזלים. זה מה שעושים עד שמקבלים מן פרצוף מטומטם שעוזר להתרכז ומרשים את הלקוח.

עכשיו קוברים את נורית, חשבתי ותיכף סילקתי מהחדר את המילים האלה.

בתיה נראתה מאושרת ועלה לי בראש שאולי גם היא מתה ואני לא יודע מזה. איך בכלל אפשר לדעת ?

נתתי ככה לזמן לעבור, בשביל לבנות קצת מתח.

בתוך הכדור ראיתי את קצה השולחן, את הפינה הדרומית מערבית של השטיח ואת הקיר הדרומי של המשרד. נקודה שחורה שהייתה עכביש קטן, הלכה על התקרה והשתקפה בתוך הבדולח. היא חדרה אל צידו הימני ושם ראיתי כתף ותנוך של אוזן, שניהם של בתיה.

"אתה רואה משהו ?" שאלה בתיה.

"בטח," אמרתי. "יש מישהו שאורב לך בפינה ! הוא יחנוק אותך בתוך הקורים שלו וימצוץ לך את הדם ! הוא קטן אבל ערמומי ואני רואה שהוא כבר הרג."

"כמה...כמה הוא הרג ?" שאלה בתיה וכמעט שבלעה ציפורן.

פזלתי אל התקרה וראיתי גוויה של זבוב תקועה בתוך הרשת.

"אחד," אמרתי. "הוא הרג אחד."

העכביש התקדם בבדולח אל תנוך אוזנה הימני של בתיה.

"שתדעי לך, שמדובר ביצור שטני," הודעתי לה. "הוא נכנס לתוך הראש ושופך את הנשמה מהאוזניים."

"הייצור הזה..." רעדה בתיה. "הוא איש או אישה ?"

"קשה להיות בטוח, אבל לפי האכזריות זו אישה."

"ידעתי !" צרחה. "בחיי שידעתי ! הזונה המלוכלכת הזו'תי ! מה עוד אתה רואה שם ?"

"עכשיו הרסת הכול," התרגזתי. "לא היית צריכה לצרוח. יותר אי אפשר לראות כלום."

בתיה שמטה את התיק על גבה ונפרדה ממני פוחדת ומרוצה.

הבטתי בה כשהלכה, והטעם שעלה לי בפה היה אותו הטעם שרבץ שם כשהסתכלתי בכורסה של נורית.