הבלוג שלי! סיפורים לכולם[=

היי קוראים לי רעות. סתם ילדה רגילה בת 13, עם ממוצע ציונים נורמלי, חברות טובות, שיער חלק וחום ועיניים ירוקות. לא מעניינת במיוחד.

אבל אני רוצה לספר לכם על חברה טובה שלי, לא בדיוק מהסוג שאתם רגילים אליו. קוראים לה בינבי, היא בת 14, תלמידה מצטיינת, יש לה הרבה חברים, שיער שחור ועיניים חומות.

כן, להבדלים בינינו כבר שמתם לב, תאומות אנחנו בטוח לא, אבל ההבדל הכי גדול בינינו, הוא שבינבי באה מממד אחר.

עד לפני חצי שנה לא ידעתי כלום על הממד הזה, בדיוק כמוכם. אבל יום אחד, סתם יום רגיל, המחנכת שלי הציגה בפני הכיתה תוכנית חדשה של הממשלה שממש עד אותו יום, הייתה סודית לגמרי. היא דיברה על מחקר שגילה שכבר 50 שנה "יצורים" מהממד השני מנסים לתקשר איתנו. החוקרים גילו את התדרים שלהם והתחילו לתקשר איתם. מסתבר שה"יצורים" האלה נראים כמונו והעולם שלהם נראה כמו העולם שלנו. בעקבות הדמיון בינינו לבינם נוצרה חברות אמת בין החוקרים לבין ה"יצורים" (שלמען האמת קוראים לעצמם נוברמים), והמחקר עבר לרשות הממשלה שלנו, ואחר כך גם לממשלות כל הארצות בעולם. הם חקרו את הנושא במשך 13 שנים והצליחו לגלות שערים שבעזרתם אפשר לעבור בין המימדים. אחרי שהחוקרים עברו להתגורר שם כמה שנים וחוקרים נוברמים הגיעו לעולמנו, המחקר הגיע גם למשרד החינוך ושם החליטו להתחיל בתוכנית מיוחדת של חילופי תלמידים. את הכבוד נתנו לבני 13 מכל העולם כי את המחקר התחילו לפני 13 שנה.

וכך הכרתי את בינבי.

ביום שבו בינבי הייתה אמורה להגיע, נסענו כל המשפחה- אמי, אבי, אחי הקטן, ואני- לשער מספר 23. הוא הוקם במרכז העיר, בחצר מאחורי בית העירייה, מקום שבו יוכלו לפקח על הנכנסים והיוצאים, כמו מעין גבול. המראה היה מרהיב ומפחיד גם יחד. מה שראיתי ברגע שיצאתי מבניין העירייה היה מעויין מתכת ענק בגובה 4 מטרים, שבתוכו היה עיגול עץ גדול, ובתוכו ריבוע ממתכת. כעבור שניות ספורות נדלק אור כחול חזק בתוך הריבוע, שממנו יצא איש.

עמדתי נדהמת, מחזיקה חזק את המספר ותגית השם שכמעט נפלו לי מהידיים. אחרי שהתעשתתי (וסגרתי את הפה) התקדמתי לכיוון השער. עמדתי במשך כחמש דקות, והמתנתי. ידעתי מה צריך לקרות שיבשר לי שבינבי הגיעה. השער כבר היה צריך לזהור באור כחול. כבר חשבתי שמשהו לא בסדר כי בינבי כבר הייתה אמורה להגיע, אבל לא היה משהו שיכולתי לעשות, אז המשכתי לחכות. ואז זה קרה- מהשער התחילו לצאת ניצוצות כחולים, והוא התחיל לזהור בכחול. חיוך גדול נפרש על פני- במשך כחודשיים וחצי חיכיתי לבואה של בינבי, והנה, הרגע הזה הגיע. מתוך השער יצאה ילדה. האור הכחול דעך בהדרגה והילדה עמדה במקומה, ואפשר היה לראות שמץ של חשש בפניה. היא סרקה בעיניה החומות הגדולות את החצר, מסוקרנת, כנראה מחפשת אותי, ואז עיניה נעצרו על פני, ולמראה החיוך שנשאר פרוש על שפתי היא חייכה גם כן ורצה לקראתי. ואז גם אני התחלתי לסקור אותה, היא הייתה ילדה די גבוהה לגילה, שזופה מעט, עם עיניים טובות, ושער קצר ושחור, אסוף בקוקו קטן. והיה לה גם פוני, הפוני שתמיד רציתי. הוא קיפץ על פניה העדינות בזמן שרצה אליי, והסתדר בצורה יפה כשנעצרה. "שלום, אני בינבי" היא אמרה בתמימות. ומאותו רגע ידעתי שנהיה חברות טובות.

*נ.ב. רעות זה לא השם שלי, אבל אני אוהבת את השם הזה..