מט בארבעה מהלכים

מדבריו של יאיר לפיד בעיתון 7 ימים:

"מאז אושוויץ אנחנו יודעים למה האדם מסוגל,
מאז הירושימה אנחנו יודעים מה עומד על כף
המאזניים"
[ויקטור פרנקל, פסיכיאטר, סופר, ניצול אושוויץ]

זהו השבוע שבין לבין.
בין השואה והגבורה, בין הזיכרון והתקומה, בין "פיצה באושוויץ" ל"גבעת חלפון אינה עונה", בין מצעד החיים לזיקוקים כשבאמצע יש את הדלקת המשואות עם הרס"ר שאומר "המצעד יעבור לדום" בדיוק כשהתיישבנו נוח.
זהו השבוע שבין לבין.
בין בתי הקפה הסגורים להוא שמנפנף מעל המנגל, בין "לכל איש יש שם" לשמות המוזמנים למסיבת יום העצמאות, בין "אפר ואבק" של פוליקר לאפר ואבק ועטיפות הקרטיבים שנשארו בכיכר אחרי שעוד בוגר כוכב נולד הופיע בבימות הבידור, עם שירים של אותו פוליקר.
זהו השבוע שבין לבין.
בין הדור שאיבד את הסבא שלו, לדור שחושש לבניו. בין התזכורת למה אנחנו מוכרחים מדינה, לתזכורת מהו מחירה של מדינה .בין השתיקה של יום השואה שאומרת שאיננו מסוגלים להבין, שאין לנו דרך, שזה נורא מדי, לשתיקה של יום הזיכרון שאומרת שאנחנו מבינים, שאין דרך אחרת, ועדיין זה נורא מדי.
זהו השבוע שבין לבין.
בין הצדק לבין המוסר, מתוך הכרה כואבת בכך שזה לא אותו דבר. כי הצדק מחייב שנשמור קודם כל על עצמנו, אבל קו הגבול הברור בין אדם מוסרי לאדם שאינו מוסרי עובר רק במקום אחד: סבלו של האחר.
זהו השבוע שבין לבין.
השבוע בו נדמה לנו שהיינו צריכים להגיע לאיזו מסקנה מזעזעת סיפים, קוסמית, שתשנה את חיינו, אבל בסוף אנחנו מבינים שאין מה להבין. כי אולי במותם הם ציוו לנו חיים, אבל החיים אינם משהו שצריך לצוות על קיומו. רוב הזמן הם פשוט קורים.
זהו השבוע שבין לבין.
בין זה שהילדים לובשים לבן והולכים לבית הספר, לזה שהילדים לובשים לבן והולכים לבית הספר. הם חוזרים משם קצת שקטים מהרגיל, כי באיזו עוד מדינה בעולם מבקשים מהילדים להיות עצובים פעמיים באותו שבוע. ומה זה עושה להם? מה חושב ילד שאומרים לו שפעם הרגו את כל מי שהיה כמוהו, רק בגלל שהוא היה כמוהו? ומה הוא חושב שבוע אחר כך, כשהילדה עם הכי צמה מדקלמת בטקס על "יפי הבלורית והתואר" ופתאום הוא קולט שמה שיפה בהם זה שהם מתים?
זהו השבוע שבין לבין.
ולכל איש יש מת. כי זוהי הסטטיסטיקה הפשוטה של המוות: אם למדינה של שבעה מיליון תושבים יש שישה מיליון נספים ועוד 23 אלף חללים, אז לכל אחד יש מת משלו. לא מת תיאורטי, ששר בכיכר בחולצה לבנה מגוהצת, אלא מת לא מגולח, בטי-שירט של הפלוגה, שכבר צריך להסתפר. מת שלא נסע למזרח, לא היה בהופעה של פול סיימון, ולא אמרנו לו משהו שהיינו צריכים להגיד על אהבה כי איך יכולנו לדעת.
זהו השבוע שבין לבין.
לא את המוות אנחנו זוכרים בשבוע הזה, אלא את החיים כמו שהם באמת: טיפשיים, בלי הוראות הפעלה, ומאוד לא צודקים. כי אם החיים היו צודקים אז לסבא של המת עם הטי-שירט לא היתה אחות קטנה שגם היא מתה, לפני יותר משישים שנה, בנסיבות שונות לגמרי אבל בדיוק מאותה סיבה.
זהו השבוע שבין לבין.
בין ההחלטה הנחושה לא להיות קורבן להחלטה הנחושה לא פחות שאסור לעמוד מן הצד כשאחרים הופכים לקורבנות. בין הצורך להשתייך למשפחת בני האדם לבין הידיעה, המבוססת על ניסיון מר, שבני האדם אינם משפחה. בין הצורך לקיים מדינה בכל מחיר, להבנה שאם לא יהיו למדינה הזו ערכים אז כבר עדיף מיאמי.
זהו השבוע שבין לבין.
והכול נעצר בו, כי פתאום אנחנו קולטים שגם אנחנו בין לבין. חוליה בשרשרת בין עבר שאיננו מבינים לעתיד שאינו ברור לנו. שבוע שבו חמישה אנשים שונים שולחים לך באינטרנט את הסרטון עם התמונה של הרב שנראה כאילו יש לו את כל התשובות והכותרת המתגרה "איפה אלוהים היה בשואה?" כאילו שכבר גילינו איפה אלוהים מסתובב מאז השואה.
זהו השבוע שבין לבין.
שבוע קצת עייף, כי אם אז שנאו אותנו, והיום שונאים אותנו, אז מתי ננוח? ואם כבר מדברים, האם יש איזו נקודה בזמן שבה גם אנחנו נפסיק לשנוא? כי בהתחלה שנאנו בצדק את אלה שרצחו אותנו, ואחר כך שנאנו בצדק את אלה שרצו לרצוח אותנו, ועכשיו מרוב צדק אנחנו שונאים אחד את השני, כי כנראה שהתמכרנו.
זהו השבוע שבין לבין.
אנו אומרים לעצמנו שהוא נועד לדאוג לכך שלעולם לא נשכח, אבל בעצם רק בזכות השבוע הזה אנחנו יכולים לפעמים גם להרפות מן הזיכרון. אחרת הילדה עם השמלה האדומה מ"רשימת שינדלר" היתה רודפת אחרינו כל לילה, והמסוקים היו מתרסקים בשאר ישוב כל יום.
זה השבוע שבין לבין.
הוא מתחיל ב"יזכור" נגמר ב"יזכור" ובכל זאת משאיר אותנו בתחושה ששכחנו משהו בסיסי מאוד שהם רצו לומר לנו. קשה לשמוע אותו בתוך כל הרעש, אבל זה היה כנראה משהו על כך שחיינו כאן ביחד, בארץ הזו, צריכים להיות כאלה שהפכו את מותם לבעל משמעות.


(פורסם ב"ידיעות אחרונות")

ככה אני מרגיש היום. לא מצאתי דרך טובה יותר להביא את זה לידי ביטוי מלבד לצטט ואתו.