רק אתמול הלכנו שתינו לישון בחדר המשותף שלנו, את במיטה העליונה ואני במיטה למטה וכמו תמיד הצקנו אחת לשניה, את זרקת עלי את הכרית ואת כל הצעצועים שהיו אצלך במיטה ואני- כל מה שניסיתי לזרוק עלייך נפל עלי בחזרה. ושתינו צחקנו נורא ולא יכולנו להפסיק לצחוק למרות כל הצעקות של אבא מהסלון. עד שהוא קם והחטיף לנו כדי שנהיה בשקט ונלך לישון.  

ושתינו בכינו, השתתקנו ובכינו. ושאלנו אחת את השניה בלחש אם הכל בסדר ובכינו... ודיברנו בלחש כל כך חזק שזה הצחיק אותנו ושוב התפקענו מצחוק עד שאבא בא "לעשות סדר" וחוזר חלילה עד שנרדמנו.

אני נזכרת בזה עכשיו בין כל הזכרונות שעברו בי בימים האחרונים מאז סיפרת לי שאת בהריון. ובין כל הזכרונות על המריבות והצחוקים והשטויות שלנו, אני מנסה להיזכר אם איי פעם הייתי בתחרות איתך. ואני יודעת שלא. מעולם לא התחרתי בך. ופתאום עכשיו אני מגלה שאני רציתי משהו שיהיה לי לפנייך..

רציתי להיות הראשונה .

את סיפרת לי שאת בהריון, ואני ברחתי עם המחשבות רחוק, כשאת סיפרת על הבחילות והתשישות, אני ראיתי ילדה קטנה שהכי רוצה שיקנו לה בית בובות לכל הברביות שלה ולועסת מסטיקים בכמויות שמפרנסות מפעל שלם, ואת המשכת לספר לי שאת כל היום ישנה וקשה לך להזיז את עצמך, ואני ראיתי אותך עם הצמה קופצת לי על המיטה שרה וצורחת ולא מסכימה בשום אופן לרדת ממנה.

ובין המחשבות שלי למילים שלך השחלתי מזל טוב עם חיוך שכנראה היה מאולץ. וזה לא שאני לא מאושרת בשבילך. וגם בשבילי. אבל רציתי להיות ראשונה.ואני יודעת שזו לא תחרות.. אני יודעת. ולמה זה היה לי חשוב אני לא יודעת.

יום אחרי שבישרת לי באה השיחה איתם. והם שאלו אם סיפרת לי. עניתי שכן. הם שאלו מה עם מזל טוב בשבילם. נתתי מזל טוב בשבילם. ושמעתי אותו צועק ברקע שנשבר לו ממני. שתקתי והיא המשיכה לומר לי דברים מעיקים והנהנתי בשקט עד שזה נגמר.

אני נשארתי כועסת פגועה שמחה ועצובה. נשארתי ילדה קטנה. שמאוד מתגעגעת לאתמול שהיה לפני עשרים שנה. שלא מבינה איך כולם מצליחים להדביק את החיים המהירים האלה. איך הם יודעים מתי לגדול ומתי מסתיימת תקופה.

בעצם מה שאני מנסה לומר (למרות שזה לא נשמע) זה

שיהיה לך הרבה מזל טוב אחותי הקטנה.