עראבסק

אז חזרתי מהמחנה. לפני שבוע וחצי בערך (ב - 30.7, זה היה יום שני). מאז לא עשיתי הרבה. בכמה ימים הראשונים הרגשתי געגועים עזים למחנה (שהיה מדהים, אגב, ואולי אני אפרט בהמשך) וכל דבר שעשיתי היה נראה לי מוזר לעשות אותו בבית. התרגלתי להיות כל הזמן עם אנשים, אפילו במקלחת (התקלחנו ביחד כדי לחסוך זמן, כי היו הרבה בנות שצריכות להתקלח במעט זמן. אל תדאגו, זה היה בבגד ים). כשחזרתי הרגשתי ממש לבד כל הזמן. המקלחת הייתה אמנם נקייה יותר ונוחה יותר לשימוש, אבל הרגשתי נורא לבד, והיה לי מוזר להתקלח בלי בגד ים. האוכל בבית הרגיש טעים מדי, והיו חסרות לי הבדיחות על האוכל בכל ארוחה (כי האוכל היה לפעמים מצחיק, במיוחד הדרך שבה הוא הוגש - לדוגמה, אורז קצת שרוף וכדורי פלאפל באותה קופסה, אחרי שהייתה בעיה עם האוכל באותו יום). היה נחמד להיות שוב עם המשפחה, אבל זה לא היה אותו הדבר כמו במחנה, כי כל אחד היה בחדר שלו, מול מחשב או אייפוד, לעומת המחנה, שבו כל הזמן היינו ביחד וכל הזמן היה עם מי לדבר. היה לי משעמם בבית, כי לא היה לי משהו לעשות בכל רגע ורגע, בשונה מהזמן שבו הייתי במחנה.

חוץ מזה, הייתה חסרה לי הקרבה אל המדריכים. זה נשמע מוזר, אבל ככל שגדלים ומתקרבים לגיל של הדרכה, נהיים קרובים יותר למדריכים. פעם המדריכים לא היו מאשרים חניכים בפייסבוק, וגם המקרים שבהם חניכים ביקשו מהמדריכים חברות בפייסבוק היו מעטים, כי היה ריחוק בין החניכים למדריכים. היחסים בין החניכים למדריכים פעם היו דומים ליחס בין תלמיד למורה, ועכשיו זה יותר כמו אחים גדולים. כמעט כל המדריכים שהדריכו אותי במחנה חברים שלי בפייסבוק עכשיו. 

אז כמו שאמרתי, השנה היינו מאוד קרובים אל המדריכים, ויצא לי לא פעם לדבר עם מדריכות על דברים אישיים מאוד (למשל, כאלה שלא דיברתי עם אמא שלי עליהם) וגם הן דיברו יותר על עצמן. לדוגמה, אחת המדריכות היא לסבית (היא בת 19 ויצאה מהארון בגיל 16) והיא דיברה איתנו על זה כשכמה בנות שאלו אותה שאלות בנושא. חוץ מזה היו פעולות לילה טוב, שהן פעולות נפרדות של מדריכה או שתיים לכל "חדר" (ישנו במשהו שכולם קראו לו חדר, אבל זה היה פשוט איזור באמצע היער שהקיפו אותו בבד ירוק כך שהיו סוג של קירות, והיה חדר אחד לכל 8 בנות, רק שבמהלך המחנה עברו אלינו כמה בנות ונהיינו 12) ולבנים מדריך או שניים. הן פעולות שמתבצעות בחדרים לפני השינה והן רגועות יותר, בדרך כלל סוג של שיחה על היום שעבר או על נושא שמתאים לקבוצה של הבנות. בפעולות מאוד התקרבנו אל המדריכים והייתה פעולה אחת שבה היינו כל הבנות והמדריכות ביחד בלי חלוקה לחדרים, והיא הייתה ממש מגבשת לכל הבנות בשכבה (כך קוראים לכל קבוצת גיל בנוע"ם - כל מי שעולה לט' הוא שכבת "שלכת").

ממש התחלתי להרגיש שהחברים מהשכבה והמדריכים הם המשפחה שלי, וכשהגעתי הבייתה נזכרתי שוב שהם לא, והיה לי מוזר שכל כך שקט כל הזמן. עכשיו אני כבר לא עד כדי כך אובססיבית כמו בימים הראשונים בבית, אבל אני עדיין מתגעגעת ומחכה בקוצר רוח לפגישה השכבתית הבאה, וכבר החלטתי שבשנה הבאה אני אלך לכל הטיולים והשבתונים והסמינרים שיהיו (במיוחד כשעכשיו נהיה בקורס הדרכה ויהיו לנו מלא אירועים מגניבים). אני אצטרך לדאוג לפנות לעצמי זמן ללכת גם לפעולות בסניף כל שבוע, למרות העומס. אני רוצה לעשות את הקורס כמו שצריך ולהדריך בכיתה י'. כשהשכבה מעלינו קיבלה במחנה את ה"שרוך הלבן" שמסמל את הפיכתם למדריכים (משחילים את השרוך בחולצת נוע"ם), התרגשתי מאוד בשבילם וחשבתי על שנה הבאה, כשהשכבה שלי תקבל שרוך לבן בטקס מרגש. אם לפני המחנה לקחתי את נוע"ם בתור משהו נחמד בצד של החיים שלי, אחרי המחנה זה הפך לחלק הרבה יותר משמעותי והתחלתי אפילו לשקול ברצינות ללכת לגרעין של נוע"ם כשאני אסיים את כיתה י"ב.

הבנתי גם שלהיות בנוע"ם זה יותר משמעותי מרב מה שאני עושה בחיים, ושהשכבה בנוע"ם הם חברים שתמיד יהיו שם ויכירו אותי מספיק טוב כדי לתת לי הרגשה באמת טובה. שמתי לב גם שהיו כמה אנשים שהצליחו לעלות בדיוק על מה שחשבתי או הרגשתי. כשקרה לי מקרה קטן וחשבתי עליו הרבה עד כדי כך שהייתי מאוד שקטה, די הרבה חברים מהשכבה שמו לב לזה וידעו שאני חושבת על משהו שמפריע לי, וגם אחת המדריכות שמה לב ואחרי שדיברתי איתה הרגשתי הרבה יותר טוב. היא גם ייעצה לי לדבר עם מישהו ולומר לו את מה שהייתי צריכה לומר בשביל לפתור את הבעיה הקטנה שנוצרה, ואחרי שדיברתי איתו (נקרא לו א', כי יש המשך לגביו) הכל היה בסדר שוב.

אז כמו שאמרתי, יש עוד משהו בנוגע לא'. כשדיברתי עם א' (והתנצלתי בפניו על משהו שעשיתי בחוסר שליטה, אגב) נאלצתי לספר לו משהו לגבי שלא אמרתי להרבה אנשים ועכשיו הוא חלק מהאנשים הבודדים שיודעים דבר כזה אישי לגבי. הוא היה ממש חמוד והבטיח לכבד את זה ולשמור את זה בסוד, וככה הצלחתי לגרום לו להבין מאיפה הגיע אותו מעשה של חוסר שליטה והוא לא נעלב יותר.

בהמשך המחנה היה לנו טיול קטן, שבו יצאנו משטח המחנה וטיילנו ביער במשך חצי שעה בערך, אחר כך התמקמנו איפשהו ביער, אכלנו ארוחת ערב וישבנו במעגל עם גיטרה ושרנו שירים. ישנו בחוץ באותו לילה, אבל לפני שהלכנו לישון ישבתי עם קבוצה של חברים ודיברנו. היה חושך מוחלט, ולא ידענו ממש מי נמצא בכל מקום, אבל פשוט שכבנו אחד על הבטן של השני (כלומר כל אחד שם את הראש על הבטן של מישהו, ומישהו אחר שם על הבטן שלו את הראש) ודיברנו עד שעה מאוחרת בלילה. במקרה יצא שא' היה עם הראש על הבטן שלי, ואז היינו יחסית קרובים ודיברנו הרבה אחד אל השניה. אחר כך הוא התחיל ללטף לי את היד (מהצפיפות לא היה מקום להניח את הידיים חוץ מאחד על השני, אז היד שלי הייתה עליו) בעדינות ואני שיחקתי לו בשיער עד שנהיה לו שיער ממש נפוח

וכל הקטע הזה היה ממש... לא יודעת איך להגדיר את זה בדיוק, אבל אני חושבת שאני מתחילה לפתח אליו רגשות, ואני מקווה שהמרחק בינינו לא יפריע, חוץ מזה שאנחנו ידידים וזה די הופך לבעיה קלאסית של מישהי שמאוהבת בידיד. הוא גר בעיר אחרת כמובן, ולכן אם באמת יהיה משהו בינינו זה יהיה קשה.

טוב, אני שמה לב עכשיו שחפרתי המון. פשוט הרגשתי צורך לכתוב פתאום, ו....... קצת הגזמתי