את הנוכחות שלו היא הרגישה מיד.

אמה ידעה לזהות נוכחות של אנשים מבלי לראות, לשמוע או להריח אותם.

למשל כשתומאס היה בסביבה, ישר הרגישה אמה בשליליות. גם אם היה אי שם בכניסה לבית, והיא הייתה במרתף, משהו צבט את ליבה, והיא ידעה: הוא כאן. אמה לא אהבה כשאבא שלה היה ניפגש עם תומאס, אבל הוא ניפגש איתו כל הזמן. תומאס היה אחיה החורג של אמה, ואמה ידעה בליבה, שהוא אדם רע. היא ניסתה לדבר עם אבא שלה, אבל מי יקח ברצינות ילדה בת שמונה? אמה כעסה כשאבא שלה היה מבלה איתו. הוא תמיד היה חוזר עייף, שקט, ולעיתים קרובות גם עצוב.

אבל הנוכחות שלו לא הייתה כמו של תומאס, לא.

כשדודתה של אמה הייתה מגיעה, שירז, אמה תמיד ידעה עוד לפני ששירז הייתה נכנסת לשביל הלבנים שמוביל לכניסה לביתם. שירז תמיד הייתה עושה לאמה הרגשה חיובית: היא תמיד שימחה את אבא של אמה, היא תמיד נתנה לו מעטפה קטנה שאמה קראה לה "מעטפה סודית". מעטפה שעושה את אבא שמח יותר. על המעטפה היו תמיד כיתובים שאמה לא הבינה; "משכנתא" או "ביטוח בריאות" ועוד. אבא תמיד אמר לאמה, ש"שירז היא כמו פיה קטנה שעוזרת לנו".

אבל הנוכחות שלו לא הייתה כמו של דודה שירז.

 כשאבא של אמה חיפש (בעיני אמה) "אמא חדשה" עבורה, מבלי משים, הייתה אמה עוזרת לו בהחלטות. מי שהרגישה לה טובה וחיובית - אמרה לאביה, ומי שלא - לא שכחה לציין עד כמה לא.

אבל את הנוכחות שלו, באותו יום, היא לא הצליחה להגדיר. חיובי? שלילי? ערמומי? הוגן? כשחשכו לפתע חלונות הבית, אמה ישבה בחדרה, במרתף, ואף לא טיפת פחד בליבה. בסקרנות עלתה אמה אל חדר האוכל.

"אבא?" היא קראה בשקט. אמה ראתה שהוא במטבח, והתקדמה לעברו. "אבא?" היא קראה שוב. ואז היא הבחינה בו, יושב ואוכל, כלא מרגיש בכלום.

"אתה לא מרגיש?" אמה לחשה לעברו. אבא של אמה הביט בה מבולבל, בחוסר הבנה.

"מה קרה, אמה?" הוא שאל בלחש. אמה הביטה לצדדים.

"החלונות, הם שחורים." ענתה אמה. האב שתק.

"אולי ענן מחסה את השמש." ענה בהירהור.

"אבא היא כאן. אמא כאן!" אמרה אמה בשקט, "אתה יודע שהיא כאן." אמה התיישבה לשולחן.

"את מדמיינת." פסק האב, אבל אמה הביטה בו במבט כועס.

"את בטוחה?" הוא הוסיף בשקט. אמה הנהנה בביטחון.

"נחכה לו, אם כך." הודה האב, כורת את הענף עליו ישב.

"היא קצת כמו אליהו הנביא." אמרה אמה בחיוך. היא לא קיבלה תגובה, והאה ניסה להבין להבין למה היא התכוונה.

אמה קמה מן השולחן ויצאה מהבית.

"אמה חכי!" צעק האב. "חכי לי!" הוא רץ אחרי אמה, אבל דלת הבית נטרקה וננעלה.

"אמה!" הוא צעק, מנער את הדלת בכל כוחו, אך ללא הועיל.

אמה יצאה החוצה, לחושך. היה זה אמצע היום, וחושך מוחלט בלע את אמה הקטנה לתוכה. אבא של אמה התמלא פחד. אמה לא ידעה, שככה איבדה את אימה..

"שלום לךָ." לחשה אמה לחשיכה. היא הושיטה את ידה. ההרגשה המוזרה עדיין עפפה את אמה הקטנה, אבל היא הרגישה שאין לה ממה לפחד. חושך הוא לא אויבו של האדם, הוא חברו. חושך לא פוגע, חושך מסתיר אותך ממי שרוצה לפגוע בך, האמינה אמה.

דממה.

היא עמדה, ידה מושטת ופתוחה, וחיכתה בסבלנות. הדלת מאחוריה המשיכה להפיק רעשים מבעיתים. חלפו כמה רגעים, ולפתע, הרגישה אמה קרירות בידה. היא הביטה בידה, וראתה יד כמו ענן שחור, יוצאת מתוך החושך, מונחת על ידה.

"תבואי איתי לטיול?" נשמעה לחישה. לפני שהבינה אמה מה קורה, היד השחורה לפתה את ידה של אמה, ולפתע ליבה החסיר פעימה. מי הצליח להסתיר את זהותו כך? ליבה של אמה החל לפעום במהירות.

"אבא!" היא צעקה. אבל דלת הבית נותרה נעולה, רק קולות האב שמנסה לשב לפתוח את הדלת נשמעו. החושך

עטף אט אט את אמה, וזו החלה לרעוד.

"מי אתה?!" צעקה אמה הקטנה, רועדת כולה. הענן השחור המשיך לעטוף את אמה, מכסה את רגליה, ברכיה, ירכיה... כך עלה מעלה, וכבר נגע בכתפיה.

"אבא!" צעקה אמה שוב, החושך עטף את צווארה. ברעש אימתני נפערה דלת הבית, והאב החזיקה פנס גדול בידו. הוא ראה את פניה של אמה בלבד.

"אמה!" הוא צעק, מאיר עם הפנס על בתו. ענן החושך סביבה החל להפוך לבהיר יותר ויותר. תחילה היה כחול ככה, אחר כך תכלכל, ולבסוף הוא נעלם, משאירה אחר שובל של אפור וקריר. האב רץ לעבר אמה וחיבק אותה.

"המוות מתחבא בחושך." הוא לחש. "וכשאת אינך מפחדת מן המוות... הוא עלול לקחת אותך אליו." הוא הוסיף, מחניק דמעה שנצנצה מקצה עינו. הוא חיבק את אמה והם חזרו לתוך הבית. אמה בכתה, אבל הפחד שלה הפך מהר מאוד לכעס.

"יום אחד אני אנקום במוות." היא לחשה.

"גם אני מתגעגע לאמא." ענה לה האב, מצמיד אותה לחיקו בחיבוק ארוך.

- 

נוצרת המחשבות.

הסיפור משתתף בתחרות הכתיבה הזו: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=13705000