תמיד כיף לעבור את אותה הסצנה שוב ושוב, ולדעת שהיא הולכת לקרות בעוד שבוע או במקרה הטוב עוד שבועיים שוב.
אני יושבת בסלון ועושה משהו שייתן לאחותי בת ה7 סיבה ללכת ולהלשין [ כל הסבל בי הרי משמח אותה ]
ושוב באים העצבים מהצד שלי שמנסים להסביר לשטן הקטן שעוד הלשנה אחת ואני זורקת אותה מהמרפסת
וכמובן שאבא שלה[ האבא החורג שלי] מצודד בה ומדרבן אותה להפסיק להקשיב או להתייחס אליי
הרי אני מפלצת !!!!!! איך יכולתי לשכוח את זה? חוצפנית שכמותי.
ואמא באה, באותה גישה, באותו טון [ ורוב הפעמים עם אותו מכנס] וחוזרת שוב ושוב שאם זה לא היה תלוי בה,
ואם היא לא הייתה האמא הביולוגית שלי- היא הייתה מזמן נוטשת אותי ומנתקת כל קשר.
אף פעם לא נמאס לשמוע :)
ואני , מנסה לבלוע את הדמעות ולהתעקש על הדמות ה'קשוחה' שלי
ואומרת לה שכל מה שאני צריכה זה רק בן אדם שיפסיק לעשות את עצמו מקשיב לי, ובאמת יישב ויבין אותי
והיא כמובן מטיחה בי האשמות של 'מה לא נותנים לך ?' 'כפוית טובה' 'כל אחד פה בן אדם טוב שרק רוצה בטובתך ואת לא נותנת כלום בחזרה'
כמובן, איך יכולתי לשכוח שיש תמיד אשמה אחת.
והוא,האבא למופת, ממשיך לשבת לו בחדר עבודה מול המחשב כאילו ולא שמע כלום
וכששוב נקלע יחד לשיחה[ כי באמת אין ברירה וחיבים להחליף מילה או שתיים במשך השבוע ]
אני אצא שוב לא בסדר, כי העזתי לשאול שאלה לא במקום, או חס וחלילה לענות בטון טיפשי זהה לשאלה הטיפשית שהוא שאל.
וכשאני אומרת לאמא ' אני אשתנה, אני באמת אנסה'
היא מביטה בי בייאוש ואומרת ' את תמיד תשארי ככה , על מי את עובדת, את תמיד תיהי כזאת'
איזה כיף לעוף מפה ל10 ימים עכשיו. רק עוד15 שעות לסבול את המניאקים
לחזור ל10ימים אח"כ הבייתה
ולעוף לאילת ולהתפגר שם מצדי.