מה לעזאזל קרה לנו ב10 השנים האחרונות?
איך הגענו מזה:
לזה:
איך זה הגיוני שהשיא שהגענו אליו מבחינה מוזיקלית בשנות ה90 לא חזר על עצמו, ושבכל עשור מאז,
חווינו רק מגמות התדרדרות תלולות יותר ויותר?
נכון שיש נקודות אור פה ושם אבל באופן כללי זה לא מה שהיה פעם.
אני בספק אם מישהו יכול להכחיש (אם כי זו עובדה שאם אתם ממש רוצים אתם מוזמנים להתווכח איתה, ברוח טובה כמובן ובלי לרדת לפסים אישיים).
הדעה שלי היא, שמאז הביטלז, חברות התקליטים הבינו שמוזיקה טובה היא לא תנאי הכרחי למכירות טובות.
אני לא אומר שהם ספציפית לא עשו מוזיקה טובה, הם היו גאוניים ומהפכניים,
אבל ההייפ והטירוף שנוצר סביבם גרם להם למכור גם הרבה מאוד חרא. התאגידים ראו את זה, והתחילו לנצל את זה. תגידו מה שתגידו,
הביטלז הייתה להקת פופ, בדיוק כמו ליידי גאגא של היום (אם כי איכותית בהרבה ללא ספק). חברות התקליטים הבינו שהייפ מוכר מוצרים יותר מכל דבר אחר.
פעם אנשים ניגנו כי הם נהנו מזה, כדי להיות טובים, כדי להגיד משהו. להפוך לפופולארי ועשיר הייתה רק תופעת לוואי מבורכת.
היום זה נראה כאילו אנשים פשוט נכנסים לעסק מראש כדי להתעשר, חברות ההקלטות וההפקה מכתיבים לאומן אחד לאחד מה הוא צריך לעשות ואיך להראות- המוזיקה מקבלת עדיפות אחרונה.
אבל אני רוצה להוסיף, שכנראה זו לא אשמתם הבלעדית. כחברה אנחנו השתנינו מאוד בעשורים האחרונים,
נהיינו תרבות של צריכה מיידית, של שטחיות.
היום זה נחשב כמעט לעלבון לחפש עומק ומשמעות בדברים. לגרד את פני השטח. אנשים בוחרים להשתמש בקלף הפלצנות יותר ויותר.
פעם הפוקוס היה על המוזיקה, כי לאנשים הייתה הסבלנות להקשיב למוזיקה, היום אורח החיים המהיר הזה גרם לרוב האנשים לאבד סבלנות כללית.
לא להרבה אנשים יש attention span בשביל מוזיקה איכותית. זה נוגע גם לסרטים, למוצרים שונים ולעוד הרבה תחומים אחרים.
לראייה- אם תשימו לב, רוב הלהיטים החדשים עוסקים בקצב ותו לא מוזיקה שאפשר לרקוד לצלילים שלה - ולא מעבר.
כי בעצם רק מזה אכפת לנו, לרקוד, להנות, להשתכר, סיפוק רגעי.
אני לא רוצה להתחיל ויכוח האם זה דבר רע או טוב (לרקורד - לדעתי זה דבר רע), זו לא הנקודה.
הנקודה היא שזה השפיע לרעה על איכות החומר המוזיקלי שאנחנו מקבלים.
למה למישהו לעשות מאמץ אם הציבור לא מחפש משהו שחודר את גבול השטחיות?