...והבלוגרית הזאת היא אני.

אני זוכרת כשהוא התחיל לטעון שאני לא יודעת לרקוד. זה היה אחרי מסיבת הסיום שלי, שגם הוא בא אליה, כשבאפטר פארטי כולם רקדו באיזה מועדון. לפניו לא ידעתי שאני לא יודעת לרקוד, תמיד ידעתי שאני לא בלרינה, אבל הייתי בטוחה שאני בסדר, ממוצעת כזאת, עד שאחרי המסיבה ההיא הוא אמר לי שאני לא יודעת לרקוד. הוא הדגיש את זה, והבהיר את חשיבות העניין, עד שכבר נעלבתי. שאלתי אז חברות שלי, תהיתי האם באמת אני כזאת נוראית, והמסקנה הכללית שלי מבירוריי הייתה שאני בסדר גמור, אבל הוא נשאר בדעתו- והביטחון העצמי שלי, לפחות בנושא הזה, ירד בהתאם.

הוא המשיך לטעון שאני לא יודעת לרקוד גם אחרי אותה מסיבה, עד שהוריתי לו בהזדמנות כלשהי שיפסיק, וגם אם אני רוקדת יותר גרוע מכל אדם אחר על פני כדור הארץ- שלא יעיר לי על זה, שיבליג, כדי שנוכל להמשיך ללכת למסיבות ביחד. כך היה, וניסיתי שלא יהיה לי איכפת.

אחרי שנפרדנו, עם הזמן דיי שכחתי מכל העניין, הלכתי למסיבות, רקדתי, נהניתי מהמוזיקה, לא שמתי על אף אחד, ואף אחד לא אמר לי אף פעם שאני לא יודעת לרקוד. אפילו התחלתי ללכת לחוגי סלסה בהזדמנויות, אני לא יודעת אם אני טובה בזה אבל תמיד כשמישהו שלא מבין בסלסה רואה אותי רוקדת זה נראה מגניב. כבר שכחתי מהעובדה שהוא הבהיר לי בכזה בטחון אז- שאני בעצם בכלל לא יודעת לרקוד.

לפני כמה ימים יצא ששנינו היינו בסוג של מסיבה, מהאלה עם מוזיקה, ריקודים, אלכוהול, אנשים, אתם יודעים. בסיטואציה מסוימת ישבתי ודיברתי עם חברה כשהוא רקד, וסיפרתי לה שפעם היינו ביחד. אז שמתי לב איך הוא רוקד. בחיי, הוא ממש לא יודע לרקוד.

במקרה יצא לי אתמול לראות חלק מ"טיטאניק". מה לעשות, לא היה מה לראות בטלוויזיה, אז ראיתי חלק מהסרט, מההתחלה ועד הקטע שהאסונות מתחילים. זה לא שלא ראיתי את הסרט הזה קודם, ראיתי ואפילו פעמיים, מאוד מזמן, אבל הפעם הייתה לי פרספקטיבה חדשה, חשבתי על דברים אחרת מאיך שחשבתי עליהם כשהייתי ילדה. ואני לא מדברת רק על זה שהבנתי שמה שהם עושים שם בכרכרה זה סקס.

פתאום ראיתי את הרומנטיקה הקיטשית בצורה מפוכחת. שמתי לב שליאונרדו דיקפריו עושה עליה "moves" – "מתחיל" איתה. חשבתי לעצמי שקייט וינסלט פשוט נהנית למרוד ולעשות כל מה שהפוך לה, וליאונרדו הוא סתם הגשר. קבעתי שאי אפשר באמת להתאהב עמוקות ביום אחד, ושהאהבה שלהם לא הייתה מחזיקה הרבה זמן אם הם היו מנסים להמשיך להיות ביחד גם מעבר לספינה. ואז תהיתי מתי נהייתי אדם כה מפוכח, פסימי, אנטי-קיטשי, שלא מאמין באהבה ממבט ראשון כמו בסרט- מתי השתניתי כל כך.

אהבה אצלי עכשיו היא דבר כל כך מחושב, מסודר, נקי. ידעתי שאני נמצאת עכשיו בתקופה x של חיי, ולכן קשר חדש יגיע כעבור y זמן. וזה מה שאכן קרה. לקשר הזה שהתחלתי לא מזמן אני מתייחסת בצורה מאוד סכמטית- עבר ככה זמן, אנחנו צריכים להיות במצב כזה, אני צריכה להגיב כך וכך. הוא מוצא חן בעיניי, אבל עוד לא הגעתי לשלב שאני מרגישה שאני בסרט אמריקאי רומנטי.

בקשר הראשון שלי הרגשתי שאני בסרט קיטשי. זה היה אחרי שבאמת איבדתי את האמון באהבה, כשהחלטתי להתפשר כי זה קורה רק בסרטים, כשוויתרתי. ואז הוא בא, וסחף אותי, בהחלט swept me off my feet, והתאהבתי.  כך זה היה אז. אני עדיין זוכרת את ההרגשה הזאת, שנמשכה תקופה ארוכה, ולא משנה את זה העובדה שהיום אותו אדם נראה לי כדביל בגלל המעשים שהוא עושה בהווה. אחרי אותו קשר ראשון התחלתי להבין איך כל העסק הזה עובד, וגם התחום הכי רגשי קיבל אצלי היגיון. סדר. התאהבתי מאז, אבל זה היה יותר מאורגן, לפי סדר צפוי. כבר לא היה לי חוסר הידיעה מה עושים ולאן מתפתחים מכאן שאפיינה את הקשר הראשון. נחמד לי עם הבחור החדש, זה נראה לי כמו קשר עם הרבה פוטנציאל, אבל הוא עוד לא סחף אותי מעל רגליי, עוד לא גרם לי להרגיש כמו רוז בטיטאניק, אנחנו במצב של "יוצאים אחד עם השנייה" ולא במצב של "מכירים יותר טוב אחד את השנייה ולאט לאט מתאהבים". אולי אני ממהרת מדי, כי עברו רק כמה שבועות וזה עדיין מוקדם. אולי כל כך התרחקתי מהאהבה הרגשית שאני כבר לא ארגיש יותר כמו פעם. אני כל כך מקווה שהאופציה השנייה לא נכונה. אני רוצה שוב את הקיטש. אני מתגעגעת.

אין לי בעיה עם זה שאני לא יוצאת עם אף אחד כרגע, טוב לי לבד ואני לא מרגישה שום צורך בחבר,

אבל קצת בא לי שיהיה לי חבר,

אך ורק כדי שהאקסים שלי יראו אותי איתו,

ולא משום סיבה אחרת בעולם.