ופתאום הגיע לי פרץ אופטימות לא מוסבר, בלי סיבה, בלי היגיון.
ולפעמים, באמת לא צריך סיבה.
זה מרגיש כאילו הכל עומד להסתדר כמו שהוא אמור להסתדר.
מרגיש שהכל יהיה בסדר.
אני מקווה שזה יותר מסתם הרגשה.
אז למה לבכות כשאפשר לחייך, לשמוח, להנות מהחיים?
למה לבכות כשיש עולם כל כך יפה שם בחוץ?
נכון, יכול להיות שיש אלף סיבות לבכות, אבל יש גם מיליון סיבות לחייך.
ואני בוחרת לחייך, אני בוחרת לשמוח, אני בוחרת לראות את הטוב.
לא הולכת לתת לאף לאחד להרוס לי את מצב הרוח. גם לא לכל הקנאה והשנאה שמסתובבת סביבי.
לא הולכת לתת יותר מידי משמעות לאנשים שפוגעים בי, כי לא מגיע להם.
אני כל כך הולכת לקרוא את הפוסט הזה כל פעם שאהיה עצובה, להזכיר לעצמי שיהיה טוב.
סופרגירל, שהלכה ללמוד לבגרות במתמטיקה. :(
במחשבה שנייה, אולי עדיף לבכות 