me and the Beatles

אני סורת את הבלוג.

ביי.

וואל, רק שתדעו, אני לא באמת בת14 :)

אני יודעת שזה אולי ישמע מוזר, אולי בגלל שגדלתי פו כשראלית נטו, אולי כי הייתי בבוסטון רק שנה (מתוך 3 שנים שחייתי בחו"ל), אבל אני מרגישה הרבה יותר בבית שם מאשר פו.

זו מן הרגשה כזו שכאילו ישראל זה לא המקום הטיבעי שלי, כאלו אני לא צריכה להיות פו, כאלו שזה לא הבית שלי.

שלא תתעו, אני ישראלית גאה ואני לגמרי אוהבת את המדינה שלי. אבל זה פשוט לא זה.

כשאתה בבית האמיתי שלך, אתה צרך להריגש מן הרגשה כזו שקשה לתאר, יש כאלה שיקראו לזה חמימות, אבל אצל זה פשוט חיבור לא מובן, ללא הסבר.

בזמן האחרון ההרגשה הנעימה הזו בבטן שתמיד הרגשת כשהלכת לטייל, כשהסתובבתי ברחובות, או כשסתם התיישבתי ל באיזה פרק התנדפה לה.

התחלתי להתגעגע לברוקליין ולמסצ'וסטס (כן, תאמינו או לא, אני מצליחה לבטוט את זה) בכלל, געגוע הרבה ותר עמוק ממה שאני חובה בד"כ כשאני עוזבת מקום שאהבתי. אני מרגישה תחושת פיספוס, כאילו הדבר הכי מדהים אלי אדמות (חוץ מפול מקרטני) היה ממש מתחת לאף שלי ובמקום לתפוס אותו נתתי לו לברח, בלי לשים לב.

ובזמן האחרון התחלתי לגלות את כל העובדות האלו, אחת אחר אחת, וההסבר ההגיוני היחיד שאנ מצליחה לחשוב אליו הוא שכמה שזה כואב לי מבפנים, גם כשאני יושבת בסלון וצוחקת עם כל המשפחה, ושומעת את גבריאלי מזמזם לו את בוב הבנאי, אני לא באמת נמצאת בבית.

אני יודעת שזה אולי ישמע מוזר, אולי בגלל שגדלתי פו כשראלית נטו, אולי כי הייתי בבוסטון רק שנה (מתוך 3 שנים שחייתי בחו"ל), אבל אני מרגישה הרבה יותר בבית שם מאשר פו.

זו מן הרגשה כזו שכאילו ישראל זה לא המקום הטיבעי שלי, כאלו אני לא צריכה להיות פו, כאלו שזה לא הבית שלי.

שלא תתעו, אני ישראלית גאה ואני לגמרי אוהבת את המדינה שלי. אבל זה פשוט לא זה.

כשאתה בבית האמיתי שלך, אתה צרך להריגש מן הרגשה כזו שקשה לתאר, יש כאלה שיקראו לזה חמימות, אבל אצל זה פשוט חיבור לא מובן, ללא הסבר.

בזמן האחרון ההרגשה הנעימה הזו בבטן שתמיד הרגשת כשהלכת לטייל, כשהסתובבתי ברחובות, או כשסתם התיישבתי ל באיזה פרק התנדפה לה.

התחלתי להתגעגע לברוקליין ולמסצ'וסטס (כן, תאמינו או לא, אני מצליחה לבטוט את זה) בכלל, געגוע הרבה ותר עמוק ממה שאני חובה בד"כ כשאני עוזבת מקום שאהבתי. אני מרגישה תחושת פיספוס, כאילו הדבר הכי מדהים אלי אדמות (חוץ מפול מקרטני) היה ממש מתחת לאף שלי ובמקום לתפוס אותו נתתי לו לברח, בלי לשים לב.

ובזמן האחרון התחלתי לגלות את כל העובדות האלו, אחת אחר אחת, וההסבר ההגיוני היחיד שאנ מצליחה לחשוב אליו הוא שכמה שזה כואב לי מבפנים, גם כשאני יושבת בסלון וצוחקת עם כל המשפחה, ושומעת את גבריאלי מזמזם לו את בוב הבנאי, אני לא באמת נמצאת בבית.