הלכתי לבקר את ההורים.

לקראת החג.

לא ציפיתי להכנסת אורחים מי יודע מה.

במגבלות הזמן והמקום....

אבל אני כבר רגילה.

בכל שנה בעת הזו השמיים תכלת, האויר חמים ואני מגיעה עם זר חרציות שקטפתי בדרך והולכת לבקר. לדבר. לשתוק. להיות איתם.

קצת.

כמה שאפשר.

חרצית אחת על המצבה שלה אחרת על המצבה שלו ואני בניהם. יושבת עליה, מניחה רגליים עליו.

מנקה שאריות של חול ים שדבק לכף רגלי וחושבת לעצמי  על המשפט שעוסק בקודש ובחול, רק שכאן זה הפוך, חול בקודש.

החיים.

חול מחוף הים של ילדותי.

הים נשאר אותו הים.

ומסביב שקט.

אני, הם והחרציות. וכל המדינה משתגעת בהכנות לליל הסדר.

רק שם לאף אחד לא בוער כלום.

גם לי לא.

ומגיע בחור ואני זורקת מילה על אחוות יתומים והוא מתקן אותי ומספר שבא אל הסבא, ואני אומרת לעצמי בלב איזו טפשה אני, הרגתי לו את ההורים. חסרת רגישות... וממשיכה לשבת עוד כמה דקות וקמה ואומרת שלום וכמעט מגיעה לרכב והוא קורא לי: "סליחה"... ושנינו מתקרבים לגדר , הוא מבפנים ואני מבחוץ, ואז הוא שואל את השאלה: יש לך איפה להיות בערב חג?

איש זר.טוב לב.

את שמו לא יודעת. את שמי לא מכיר.

ככה בחצות היום, בבית קברות, שואל אותי שאלה שמפילה אותי לקרשים.

אני מודה לו בחיוך , נכנסת לאוטו ופורצת בבכי של יתומה. של געגוע.

החגים האלו...קשה לשרוד אותם לפעמים.

למרות שתמיד יש ים.