אמובטלת בברלין

ברגעים האלה שאני לבד, עם שלושתם, כשהיא מקשקשת על הקיר והוא שופך מים בסלון, כשבמקלחת הכל משפריץ והכלבה עומדת על השולחן ומלקקת את שאריות ארוחת הערב כי היא סיימה את כל מה שמרחו על הריצפה, ואני כבר בשלב שאני מאבדת את זה ומבהילה את עצמי, ואני ממש חייבת להירגע, אז אני מוצאת את עצמי נכנסת לחדר ולוחשת: "תירגעי,יכול להיות הרבה יותר גרוע, יכול להיות חופש..." 

שניה אח"כ אני נזכרת שהחופש אכן יגיע, ואני אהיה איתם, עם שלושתם, לבד, ככככללללל היום. 

הוא יגיע מאוחר, או מאוחר מאוד. יום אחד הוא יקדים ויגיע סתם בדיוק כשהם מסיימים להתקלח. אותי הוא בטח לא ימצא בבית, כי בימים האלה, מי שמחכה לבואו של הגביר זה סמרטוט סחוט ודהוי מרוב שימוש, ששוכב על הספה ובוהה בטלויזיה.

הוא ירצה לדבר על כמה נורא היה לו היום. כמה קשה הוא עבד ואיך הוא סחוט. אני אפילו לא אקשיב, לא יהיה לי כח.

אם זו תחרות אז אני מנצחת. בנוק אאוט. בסיבוב הראשון...

הוא יודע שאני מנצחת, הוא לא בא בטענות, הוא מבין, קשוב, ואמפטי ורוצה סקס...