אמובטלת בברלין

מד המעלות נע בין 2 ל 4, המבול המטורף הזה לא הפסיק מאתמול בבוקר, מאתמול בערב הוא מעורב בפתיתים לבנים שנתפסים רק על גגות המכונית. התקווה לבוקר לבן מחזירה אותי להיות ילדה ירושלמית שרוצה חופש מבית הספר.

הילדים הפרטיים שלי טרם ראו את הבוהק הלבן של שלג בבוקר יום לימודים..

המשפחתיות שנכפית כביכול על ידי מזג האוויר ביום שהוא לא יום משפחתי בהגדרה, כשכולם נשארים עוד קצת במיטה, קמים לבוקר משפחתי ארוך, נעטפים בצעיפים,בכפפות, במעילים ושקיות ויוצאים ללבן הקפוא הזה, ועושים מכלום יום שנחרט בזכרון היא מהרגעים היפים ביותר בילדות שלי. 

איך אמא שלי היתה מתעקשת ללבוש רק קצר. איך אבא שלי, שהיה חוזר בימים כתיקונם הרבה אחרי שהיינו הולכים לישון, היה שלנו לגמרי, ליום לבן אחד, בלי טיפת עינייני עבודה. איך ארבעה ילדים שלא מצליחים להעביר שעה אחת בלי לריב, מבלים שעות על גבי שעות בבניית איש שלג שימס כמה שעות אחר כך.

שירד הלילה, שירד הרבה, שיתפס. שלג בשבת בבוקר הוא פחות שווה משלג של יום חולין.