אמובטלת בברלין

בבית שיש בו שלושה ילדים וכלבה שנולדו בהפרשים של פחות מ-5 שנים, שקט הוא מצרך נדיר. תוסיפו לזה את הטלויזיה, והריב על הטלויזיה, את המחשב, והריב על המחשב, את כל הצעצועים האלה, עם הסוללות, שאמורים לשעשע פעוטות בני שנה וחצי אבל בעיקר משגעים מבוגרים בני 35, ותגיעו למסקנה אחת פשוטה: שקט גם לא יהיה פה בשנה שנתיים הקרובות.

הרעש פה הוא מצב נתון, אפשר לנסות להלחם בו אבל עדיף ללמוד לחיות איתו, זה מבזבז פחות משאבים (גם פה אני צריכה להסתדר עם כמות מוגבלת, אז עדיף לעבוד על מצב חיסכון).

בהתחלה, כשהם היו בגיל שלה היום, שקט היה מפחיד. מיד רצתי לבדוק אם הם אוכלים את הסנובון של השרותים או שהם הצליחו לפתוח את השקית של הפתיתים והם בודקים מה עדיף- לאכול או להעיף לכל עבר. היום, הם כבר גדולים, שקט אומר שאחד רצח את השני וברח. אבל הם גם גדולים מכדי לאכול את הבונזו של הכלבה אז אני עסוקה בניסיונות נואשים לכייל את שעת השינה שלה עם שעת הטלויזיה שלהם, כי ברגע שהם יסכימו סוף סוף על תכנית, אני אוכל לגנוב חצי שעה של שקט עד הריב הבא.

שנתיים ושלושה ימים יש בינהם, יום אחד הם יהיו חברים טובים... בדרך לשם הם יפתחו אחד לשני את הראש או ישברו אחד לשני את היד. ברגעים שאלוהי הפליימוביל או הלגו מעניק לי כמה רגעי חסד, אני ממהרת לגנוב איזו סוכרית גומי מהארון בכדי לחגוג את ההישג.