לפני כמעט שש שנים הבחור ישב לידי וניסה להרגיע. הוא עדיין לא קיבל את השיחה אבל הוא כבר קיבל את המקום והשעה.
אני עבדתי בתקשורת והוא היה קצין ביחידה, ולשנינו היה ברור שהשיחה הזו תגיע. עוד לפני שהמג"ד הודיע הוא ירד למחסן והביא את המדים, ועוד לפני שהטלפון צלצל הוא התחיל לארוז.
אני, באגואיסטיות ופחדנות אופיינית, מצאתי לו שלל תירוצים, הייתי מוכנה להזמין לו אפילו כרטיס טיסה. רק שלא ילך. אבל הוא היה בשלו. פחות משתים עשרה שעות אחר כך ליויתי אותו לפולו האדומה המקרטעת שלנו ושלחתי אותו למלחמה. אני זוכרת איך הרכב עזב את הרחוב וזוכרת איך עמדתי בוכה עם תינוק על היד. מתפללת שיחזור.
את המלחמה הזו הוא העביר בגבולות לבנון ואני במסדרונות התקשורת. אין לי מושג למי היה קשה יותר, כי המלחמה הזו היתה מלחמה מתוקשרת. בפעמים שהוא היה מתקשר הייתי אני מעדכנת אותו בכמות ההרוגים ובמצב הפצועים. הייתי מדווחת לו אם הם מחיילי הסדיר או מהמילואים, הייתי מספרת לו באיזה קרב ומה בדיוק קרה שם. מאה עשרים ואחת חיילים נהרגו באותה מלחמה וכל אחד מהם נכנס לי ישר ללב. אני זוכרת את זאת מהצפון שנשארה עם תינוקת בגיל הגדול, זוכרת את זה שהיה לו תאום, ואת הטייס עם החברה היפה ואת זה שאישתו היתה בהריון, את הבחור עם השם המקסים ואת זאת עם העיניים הכחולות. זוכרת שמות, זוכרת תפקידים, זוכרת.
ההבדל הנורא בין השקט התל אביבי שהיה בחוץ לבין זירת הקרב שהכתה בי ברגע שנכנסתי לעבודה היה עצום. התמונות הגיעו בלי צנזורה, הדיווחים הגיעו ישר מבפנים, הביקורת היתה מהיום הראשון, והסיפורים היו מאחורי כל תמונה.
ודאגתי. שלושים ומשהו יום של דאגה עברו עלי, וכל חייל הרוג הפיל לי את הלב וריסק אותו לרסיסים. על אחד מההרוגים ידענו לפני אחת העובדות שהיתה משפחה. אף אחד לא ענה לטלפונים שלה, ידענו בדיוק בשביל מה היא מתקשרת. אחר כך היא סיפרה שככה היא הבינה, אז היא ישבה במרפסת וחיכתה.
שנה אחר כך הייתי בהריון, וכשהבחור הציע שמות פסלתי אותם אחד אחרי השני. אני לא זוכרת אם סיפרתי לו למה. אבל מאה עשרים ואחת שמות נצרבו לי בזכרון ונמחקו מיידית מהאפשרויות.
אחות של אמא שלי נהרגה מרסיס במלחמת ששת הימים, לא הכרתי אותה אבל סבתא שלי, נשאה בעיניה את העצב עד שנפטרה, אחד מהשכבה מעלי נהרג באסון המסוקים, חבר של הבחור נהרג בלבנון ואיש מקסים שהיה בן שכבה נהרג לא לפני הרבה שנים והשאיר שני ילדים יתומים.
אני לא מכירה כאלה שהשכול לא נוגע אליהם ולא יודעת אם יש פה חלקת אדמה שלא זרם עליה או בגללה דם, אני לא יודעת אם יש ברירה ולא יודעת אם זה שווה את זה, אני רק יודעת שיום הזכרון, בכל שנה, הוא יום שבו אני בוכה מאית ממה שמשפחות אחרות בוכות כל השנה.
