אמובטלת בברלין

ו... הוא חזר. רזה, וחטוב, ויפה, ושלי. השלושה רצו אליו בשנייה שהדלת נפתחה, ואני שלא אוהבת את הפרצופים הננעצים בכל נשיקות המפגש, חיכיתי קצת שיצא לגמרי מהשביל.

אני מודה שהתגעגעתי ושהיה לי קשה. ואני מודה שכשהוא בבית הוא כנראה כן עושה משהו חוץ מבלאגן, כי עובדה שעבדתי יותר. הרבה הרבה יותר. ועובדה שישנתי פחות, הרבה הרבה פחות.

ובכלל השבוע וחצי הזה, שבו הם היו רחוקים ממנו, גרם להם לשכוח את כל מה שרע בו וכל מה שטוב בי, או כמו שהגדול הסביר: "אמא, אבא בחיים לא טס יותר לחו"ל, פעם הבאה, אם צריך, תטוסי את"... באופן כללי, הימים האחרונים, שהתאפיינו בעייפות שנגררת ובתחרות מי יותר מעצבן, הם או אני, גרמו ליום החזרה שלו להתעטף במין הילה של זוהר ושלמות. לכי תביני את זה עכשיו, כשהוא מרוסק מעייפות במיטה, הם עסוקים בלשבור מתנות ואני שוב לבד עם שלושתם. 

כשהוא יצא, התעלמתי מהעובדה שהוא יצא לעבוד ושיש לו לו"ז צפוף ושלחתי איתו רשימת קניות. מתוך היכרות רבת שנים עם הנפש הפועלת הרשימה היתה מצומצמת מאוד ומופרטת מאוד. היא כללה מידות וכללה תמונות וכללה מחירים. גם ככה, אני כבר מכירה ויודעת, הוא יסבול ויקלל, אבל אולי הפעם הוא יחזור עם מה שביקשתי.

את הנעלים לילדים הוא נטש בטענה שזה יקר, את האייפון הנחשק הוא עזב כי אמרו לו שזה נעול, את הצעצועים שאישרתי הוא החליף במה שהוא מצא בחנות ואת הנעליים שביקשתי לעצמי הוא הביא, במדוייק, רק שלוש מידות מעל המידה שלי. הוא נשוי למטר וחצי של בן אדם והביא לי מידה 40.

אני יודעת שהוא קילל אותי בכל חנות שהוא נכנס אליה, אני יודעת שאם זה היה תלוי בו, כשהוא היה טס לחו"ל הוא היה עוצר בחנות הצעצועים הקרובה ביותר למלון, מביא משהו מגניב שאין בארץ, מתעלם לחלוטין מצורך או ממחיר, משלם מכניס למזוודה ונושם לרווחה כי הוא סיים את כל חובותיו. אני יודעת שמבחינתו הוא היה עובר גם באיזו חנות צעצועים קצת אחרת, וקונה משהו גם בשבילי. הוא היה נהנה מכל רגע וחוזר בידיעה שהוא נושא איתו בשורה. לצערו, הוא נשוי לי, ולא לפמלה אנדרסון לדוגמה. ואני מסרבת להכנע.

אני רוצה דברים פשוטים, עם ניחוח של חו"ל. אני רוצה נעליים בדיוק במידה ורוצה לדאוג גם לילדים. איכשהו, אם אני לא טסה לחו"ל ונשארת פה לסבול בשקט, אז אני רוצה פיצוי הולם. נכון, אין לנו כסף לפיצוי שהולם את מידת הסבל, אבל העובדה שהוא מסתובב בין חנויות ומקלל אותי מקלה קצת על הסיוט. צרת רבים קוראים לזה פה.

אז הוא חזר, ובחיי שאני מאושרת. וסוף סוף יש לי גם נעלי ספורט. אני רק חייבת לפרסם מודעה ביד2, כי אם אני אחלוק את האושר שלי עם מישהי נוספת במידה ארבעים אז גם עשיתי מצווה.

והלילה, כשאני אשן, שינה רצופה ומלאת חלומות, והוא יהיה עסוק בג'ט לג ובפירוק מזוודות (אח... מי אמר חלומות??) אני כבר אשכח את עניין הנעלים ואהיה מרוצה ששוב יש מי שעוזר לי לשטוף כלים.