אמובטלת בברלין

זה יכול להיות יום מושלם. הם יהיו מחונכים ומופלאים, אני אהיה סמפטית רגישה עם סבלנות אין סופית והכל יזרום נהדר. אבל חמש דקות של תסכול אינסופי יהפכו הקערה (או במקרה דנן את הגיגית) על פיה.

האמא של החברים נתקעה עם האוטו, אני נתקעתי איתם. בגן שעשועים. חמישה מהם. לאחת ברח פיפי והשני צוחק עליה, השלישית רעבה והרביעי והחמישי הולכים מכות (הם שלי, מהם אני לא מתרגשת) הקטנה שוכבת על הרצפה במפגן בריא של ריאות מפותחות, ואני יודעת שזה נגמר. הסבלנות, הקסם, השניות של האושר. הכל נמעך כמו נייר מיותר ונזרק הצידה. יש עכשיו נייר חדש. מלא קישקושים זועמים וקרעים במרכז. 

זה עניין של מוכנות. אם הייתי יודעת שנהיה שעה וחצי בגן שעשועים, במרחק לא סביר מהבית ועם אוטו שלא יכול להכיל, אז הייתי מביאה את ארוחת הערב וסוגרת שם איזו פינה. אם הייתי יודעת ששעה וחצי אני אהיה בלי שירותים ועם ילדה ביישנית שלא מוכנה, אז הייתי מכריחה אותה קודם, או גוזרת עליה עוצר שתיה. אבל לא ידעתי. ולא הבאתי ולא הכרחתי ולא הייתי מוכנה.

הבעיה ביום יום הרגיל בתור אמא לילדים, היא שבכל יום יש משהו. פעם זו מחלה ופעם זה האוטו שלי, או של האמא השניה, פעם זה שבמכולת בדיוק נגמר מה שאת צריכה למחר לגן או שהקטנה שוב איבדה את המוצץ.

שלושה ילדים זה פי שלושה או ארבעה או שישה בלתמ"ים. וקלאמזית שכמוני גם ככה חייה על הקצה.

אני יודעת שעם הנסיון הלא כל כך רב שלי כבר הייתי צריכה ללמוד להתמודד אבל כל יום אני נתקלת במשהו חדש שטרם קרה ומאלץ אותי למצוא פתרון יצירתי מתחת לאדמה. ונכון שאני מחזיקה מעצמי בחורה יצירתית אבל המציאות בכל זאת מצליחה לאתגר אותי. ונכון שאני מחזיקה מעצמי בחורה סבלנית אבל המציאות בכל זאת מצליחה לעצבן אותי.

בחיי שאני משתדלת להתארגן, ותמיד יש בגדים להחלפה ותפילת הודיה לממציא המגבונים. בתיק יש גם מים וגם איזה סותם פיות ממותק לעיתות מצוקה, יש גם תמיד משהו אחד, קטן, ששכחתי, שיכול לחרב יום מושלם, ויש גם משהו קטן לא צפוי שיהפוך את היום הזה למפגן יוצא דופן של עצבים מרוטים ואיבוד עשתונות. 

אולי, יום אחד, אני אהפוך להיות מהמושלמות האלה שתמיד שולפות את מה שצריך בדיוק בשניה שצריך ולוקחות את הכל בחשבון. אבל זה בטח יעצבן את האמהות של הנכדים שלי...