אמובטלת בברלין

פעם בכמה שבועות, מגיע אבא של הבחור מרחוק ורוצה לפגוש את הנכדים. פעם בכמה שבועות אנחנו חולים באמנזיה קלה וקובעים איתו במסעדה.

שש בערב וכולם מקולחים לבושים ומריחים, נכנסים למקום הארוחה התורנית ומתחילים לסבול. הגדול והקטן מתיישבים אוטומטית אחד ליד השני ומתחילים לריב. הקטנה מתחילה לטפס על הכיסא בניסיונות לשבור את המלחיה. לוקח לי כמה שניות להזכר שבדיוק ככה היה גם בפעם הקודמת ואני חוזרת לתפקד. בין שני הגדולים אני מקימה חומה בדמות סבא. את הקטנה אני מושיבה בפינה הכי רחוקה מהסכום ומהכוסות. כשהבחור ואביו שקועים בשיחה ערה על עינייני דיומא, הילדים שלי עסוקים בלחרב את כל הדייטים ברדיוס קילומטר ואני עסוקה בלרצות למות. גדול די, קטן מספיק, פיצי תעזבי כבר את הסוכר. גדול עזוב את הסכין אתה תוציא למישהו עיין, קטן עזוב את הסכין אז מה אם הוא הוציא לך עין...

המלצרית בשלב הזה כבר בוכה במטבח והשף בשוק מזה ששפכו על מנת הדגל שלו מיץ תפוזים. הקטנה עושה עיניים לשולחן מאחורינו והופכת אותם לבעלי בריתינו היחידים במסעדה כולה.

על החולצה של הילדים שלי חסרים רק המחירים בכדי להשלים את התפריט ואת השולחן שלנו ישרפו בחוץ ישר אחרי שנצא, להציל אותו כבר אי אפשר.

יש רגעים בערב הזה שכל מה שבא לי לעשות זה ללכת להתחבא בשרותים ולרכל עם הזקנה התורנית על משפחת החוליגנים מהשולחן שליד הכניסה. "איזו חוצפה" אני אגיד לה "חסרי נימוס בסיסי, ראית איך הם משכו למלצרית את המגש? בנס זה לא נשפך להם על הראש", היא מייד תצקצק בלשון ותגיד שהנכדים שלה בחיים לא עושים כזה בלאגן. ושאולי היה עדיף שזה ישפך להם על הראש, כי אז הם ילמדו אחת ולתמיד איך צריך להתנהג. כשאני אצא מהשרותים אני אעיף מבט מזלזל בבעלי שיחיה ובשלושת גוזלי הקטנים, ארים את האף גבוה גבוה ואצא לבכות באוטו, בשקט.

אבל זה לא יקרה, אני אמשיך לשבת ליד השולחן ולצפות בזוועה כמו בסרט אימה שאתה לא יודע אם אתה נגעל או נהנה מכל הדם הזה שנוזל שם בכל חור, ומכסה את העיניים עם הידיים אבל מציץ כל הזמן מבין האצבעות.

כי עם כל הבלאגן והצעקות, באיזה שהוא מקום, עמוק עמוק בלב, אני בעצם די שמחה שהילדים שלי מלאים שמחת חיים, שהם צוחקים בקול ומכל הלב, שהם מתיחסים למלצרית כמו לחברה מהגן ומרגישים בכל מקום כמו בבית. זה אולי לא נח לי באותה סיטואציה אבל זה אומר שנח להם בחיים.