אמובטלת בברלין

שלוש אחיות בחדר בית חולים וארומה של תרופות. אני יודעת שזה לא נשמע סקסי אבל זה היה הערב הכי טוב שהיה לי בזמן האחרון. זה התחיל בצחוק חסר מעצורים ונגמר בסיגריה. זו היתה הסיגריה הראשונה של הפוחזת בשבוע וחצי והראשונה שלי בכמעט שלוש שנים. לא אכפת לי שהגמילה הסתיימה, יש מקרים ששווים את השבירה ושווים את הסחרחורת של סיגריה ראשונה.

לילה, עייפות של ארבעה לילות חסרי שעת שינה רציפה, דאגה אמיתית וכנה וצחוק חסר מעצורים. הינה לכם המתכון ללילה נפלא.

הצלחנו להעביר אותה לכיסא גלגלים מאולתר והוצאנו אותה בלי אישור לשאוף אוויר הרים מזוהם בניקוטין. אם מישהו מהרופאים והאחיות היה מגלה הם היו שמים אותה בהסגר, אם אבא שלי היה יודע הוא היה יוצא מהמיטה ובא עד לשם בכדי לאשפז אותנו בכפיה, קפה הוא בקושי מרשה לה לשתות, גם זה רק בשעות מסויימות, ובתנאי שהוא יהיה חלש.  

אבל היינו מסוחררות מהביחד, מהמתח ומהרצון לגרום למשהו להיות טוב, אז קמנו ועשינו מעשה. זה לא קורה הרבה שאנחנו יושבות יחד ללא נספחים, בלי הורים שמאזינים לניואנסים של משפטים, בלי ילדים שצריך להרים, להוריד, להאכיל ולהרדים ועם האפשרות לרכל על הכל בלי שום חסמים.

הרשנו לעצמנו להגיד לה דברים ששמרנו בלב, היא הרגישה חופשי להגיד לנו שקשה יותר משכואב. בדרך הביתה חשבתי שכמה ערבים כאלה יעזרו לה יותר מכל פסיכולוג ושאם היא ביקשה את האיפור שלה מהבית אז רשמנו הצלחה ראשונה.

היום, כשזכרונות הלילה עוד רעננים במוחי הרשתי לעצמי לקטר על "יום הבא את ילדך לעבודה" שעבר עלי ואפילו ללכת לחנות אחת לראות אם יש שם שמלה, אחרי הכל זאת הולכת להיות החתונה הכי שמחה, כי אחי מתחיל בה לעשות לו עוד משפחה ואחותי תתחיל בה לצאת לעיר הגדולה.

עוד לא בדקנו אם אפשר, עוד לא שאלנו אם מותר, אבל אם יהיה צריך נעשה מה שעשינו אתמול, נקום ונעשה מעשה, ואז אפילו אבא שלי לא יחשוב על אישפוז בכפיה, אם צריך הוא אפילו ינהל את המבצע.