אמובטלת בברלין

בשעה אחת אספתי את האמצעי מהקייטנה, הגדול והקטנה כבר היו באוטו ובסידורים מהבוקר (אלוהים יודע למה הקייטנה של הגדול החליטה שה 10.7 זה תאריך מצויין להתחיל בו) ויצאנו לדרך. האוטו היה צריך להכנס למוסך לתיקון קצר יחסית ומכיוון שאני מטופלת בילדים 24/7 +פוחזת היום בצהריים היה הזמן היחיד.

הכנתי את עצמי מראש, נשמתי נשימות עמוקות וסידרתי לו"ז. מול המוסך יש קניון, יש בורגר ראנץ' ויש חנות ספרים, סוגר לי בול את השעה +איזה שעה טווח ביטחון. מהמוסך צעדנו ישירות לבורגר ראנץ', ומכיוון שאני ממילא מרעילה אותם בשמן חסר ערך תזונתי נתתי להם להתפרע ולהזמין איזו ארוחת ילדים שירצו, אפילו עם ספרייט. ככה לשלוש דקות בערך הייתי אלילה. לידי ישבה אמא אחת עם שלושת הילדים שלה וגם עם האמא שלה, וניסתה להסביר לילדים שלה כמה הם נוראיים וכמה הילדים שלי מקסימים ואוכלים בשקט. רציתי להעיף לה כפכף לראש, ככה, במשפט אחד בודד, היא עברה על כל היהרג ובל יעבור שלי. עזבו את זה שהמטומטמת אמרה לילדים שלה שיש יותר טובים מהם, זה בקטנה, הילדים שלה, שתתמודד, אבל היא לגמרי העלתה לילדים שלי את השתן לראש ויותר חמור מהכל, היא קראה למרפי (הבן זונה, כן?).  

חמש דקות אחר כך הקטן היה צריך להשתין והגדול ניסה לקלוע לו צ'יפסים לשיער, נשמתי עמוק והסברתי לקטן בשקט וברכות שגם אם יצא לו שתן מהאזניים עכשיו הוא ימתין עד שנגמור לאכול כי השרותים הקרובים נמצאים מחרתיים בערך והעברתי את כל הצ'יפס של הגדול לקטן. יותר פשוט לתת לו את זה ידנית, בלי שערות.

הקטנה היתה מלאת קסם, בחיי, רק תנו לה קטשופ ואפשרות להתמרח, ואין שקטה ממנה ביקום. אחר כך תשרפו את הבגדים.

כשסיימנו את התענוג הצרוף (אין על ספרדי חריף, חרא המבורגר שוחה בחומצה גופרתית, אבל טעים רצח) הלכנו לשרותים. ופה אני חייבת להבהיר נקודה. כשאני, אישה (די בבטחה אני אומרת את זה), עם שני בנים בגיל הסקרנות המינית ותינוקת, צריכה ללכת לשרותים, בעצמי, או איתם, תמיד אני אהיה בדילמה. הם רוצים את הגברים. הסחלה הזה של המשתנות עושה להם את זה ויש להם איזה קטע של אושר עילאי אם יש משתנה שמתאימה להם בול (אני אחסוך מכם תיאורים של משתנות שמתאימות להם כמעט, כן? כי כל פעם שהקטן מחבק משתנות בכדי לקלוע, יורדות לי שנים מהחיים. וכן, אני מציצה...) ובאופן כללי הם כבר מרגישים קצת בושה להכנס לשרותי נשים. אני סתם בחרדות שמישהו מהם יתקע בתא נעול/יפגוש פדופיל/ימרח על הרצפה אז אני מעדיפה לראות אותם. בייחוד אם זה קצת יותר מפיפי. היגיינה בסיסית זה לא הצד החזק שלהם, ויש מצב שאם אני לא שם הם מלקקים את המושב של האסלה. לפעמים אני מצליחה לשכנע אותם לבוא איתי. רוב הפעמים לא. אז אני נעמדת מבחוץ, ומציצה. הגברים בפנים תוהים מי זו הסוטה עם התינוקת ומה לעזאזל עושה לה את זה בתאי שירותים והילדים שלי עסוקים בלקלוע למשתנות.

אם גם אני, חלילה, צריכה להשתין, אז מתחיל מסע שיכנועים שיבואו איתי. ומציאת תא שירותים מספיק גדול להכיל גם אותי וגם עגלה, עם אופציה לשני מציצנים, שיכולים מבחינתי לעמוד בכל צד של הדלת, העיקר שאני אדע שהם לא החליטו ללכת לבקר את החנות הזו שאמא לא הרשתה שנכנס אליה.

זה המקום להודות לנכים. המודעות שיש לבעלי הכסאות עשתה את חיי קצת יותר קלים. 

משם המשכנו לג'מבורי המאולתר שכל קניון שמכבד את עצמו מקים מול החנויות הכי אטרקטיביות שלו, הוא מיועד לפעוטות עד גיל שלוש בערך, ולהשגחת הורים, אבל ברוב המקרים תמצאו בו גורילות בני שמונה ואמהות בקניות. אני, איפה שהוא באמצע, גורילות בהתהוות והשגחת הורים...

בערך אז קיבלתי את הטלפון מהמוסך, לא שעה ולא שעתיים, בערך שלוש, עם אופציה ליותר. מזל שהגג סגור לרגל שיפוצים,  כי סתם לקפוץ לקומה של החניון לא יעשה את העבודה.

את החנות ספרים משפצים, אז הפינה היפה של הכסאות לא קיימת, ולהקריא להם ספר בעמידה זה לא שוס, אבל יש סופר בקומה למטה, בואו נלך לבחור ממתקים... 

העברנו שם בכייף עוד עשר דקות שלמות ומשם חזרנו להשתין, ונכון שלא צריך, אבל בואו נחליף חיתול עכשיו, אין אף אחד בפינת החתלה, וזה חדר גדול, אפשר ללכת שם מכות חופשי. בשניות זה הגיע ללהשפריץ אחד על השני מיים ומזל שיש סייל ויש חולצות ב9.90. ככה שרפנו עוד בערך רבע שעה בלחץ, "עוד פחות משעתיים", אני עובדת על עצמי, אבל מייד עונה לי "אוי, סתמי, טיפשה!".

שלוש וחצי שעות אחר כך, כשכבר עברתי איתם בכל חנות בקניון, הענשתי כל עונש אפשרי והם החטיפו את כל ארסנל המכות שלהם אחד לשני, הגענו למוסך.

לא עניין אותי שהוא אמר עוד מעט, ולא עניין אותי שהאוטו עדיין לא היה גמור, העלתי, חגרתי, הכנסתי את העגלה והתישבתי בפנים. עכשיו אני רוצה לראות אותך עונה לאיזה טלפון או אומר לי שזה ייקח עוד שעה...