אמובטלת בברלין

אני אתחיל בווידוי: כל החיים כמעט, אני אוכלת כל מה שמתחשק לי, כולל ארבעה קרמבואים בימים יפים ווופל בלגי לקינוח. המחיר שאני משלמת על חוסר הבושה הזה והעדר הרצון הבסיסי לספור קלוריות הוא יחסית לא גבוה. כן, אני יכולה להיות הרבה יותר רזה, כן אני יכולה להוריד הרבה מהקפלים האלה שיושבים לי מעל ומתחת לתחת אבל אני נראית בסדר גם ככה ואני נורא אוהבת קרמבו.

התקופה הרזה ביותר שלי הייתה לפני הגיוס, אי שם בשלהי תקופת האבן, השמנה ביותר שלי היא כנראה היום... ואני אומרת כנראה כי אני נמנעת מלהכניס משקל הביתה וכי התקופה החשוכה של חודשי ההריון שבה הכריחו אותי לבדוק אחת לשבוע מה התנודות במשקלי זכורה לי במעורפל כמשהו שגרם לי להמשיך לאכול כמו פרה אבל להפסיק להינות מזה. 

אני יודעת שהג'ינס השווה כבר לא עומד יפה כמו פעם ושיש אחד שדורש מלחמת חורמה בכדי להסגר אבל אין לי מושג מה זה אומר בקילוגרמים. בעיקר כי כל השאר עדיין עולים...

חוץ מזה יש עוד עובדה מאוד מצערת שאני כנראה חייבת להודות בה: אני טיפוס נגרר... מאז ומתמיד היה מאוד קל למשוך אותי לעשות שטויות. זה התחיל בלברוח מבית ספר והגיע בסוף לנסיונות קשים בסמים קלים. אני אף פעם לא יזמתי אבל אף פעם לא אמרתי לא. אם זה כיף אז אני שם ואם זה לא אני הולכת...

כשמחברים את שתי העובדות המצערות הרשומות לעיל ומחברים אותן לעובדה שכל המשפחה המורחבת שלי כבר ארבעה חודשים בצום כי או טו טו יש חתונה, מגיעים לעובדה המצערת הנוספת: אני, אמובטלת, לראשונה בחיי, מנסה לעשות דיאטה. טוב, אם מי מהשפחה הקרובה שלי קורא פה, הוא פורץ בצחוק חסר מעצורים וטוען שאני משקרת במצח נחושה. אני עדיין מכינה את הפיצות הכי שוות בעולם לארוחת ערב ולא עושה חשבון בארוחת צהריים, אבל אני כבר יודעת מה נחשב משמין (אחותי- שומרי משקל..) מה מלא חלבונים (אחי- דיאטת טוקאן) ומה מכיל גלוטן ו/או גלוקוז (אמא שלי- בגמילה מכל מה ששווה בחיים). אני כבר לא חוטפת חבילת מרשמלו באישון לילה ולא טורפת בלי חשבון לחמניות עם שוקולד מריר. שבוע אני מסתובבת עם פרצוף רעב ומנשנשת מלפפונים בין הארוחות. אני גם הולכת ברגל להביא את הילדים מהקייטנות בעיקר כי הישוב שלי הוא בהרי ירושלים, הבית הוא ממש למטה והגן של הקטן איפה שהוא בראש הברוש..וגם קצת כי האוטו שוב התקלקל.

ויש תוצאות חברים! אם היה פה משקל הוא לדעתי היה מסמן הורדה משמעותית של משהו בין חמישה לעשרה גרם, ויש סיכוי, יותר מסביר, שאם אני אמשיך ככה, עד החתונה זה יעבור. 

זה פשוט לא שווה את זה... גם אם הג'ינס יסגר וגם אם השמלה תראה נהדר, אני אסתובב עם עיניים שקועות וחסרות חיים ואשאל את עצמי מה כבר נשאר לי? את השינה לקחו לי לפני כמעט שבע שנים, את הספונטניות ממש במקביל, את היציאות והדיסקוטקים זנחתי איפה שהוא בכיתה יא' ונשארו לי בעצם רק שני דברים. אחד מהם הוא אוכל השני הוא זה שקיין רוצה שאני אכתוב עליו....