אמובטלת בברלין

כבר כמה עשרות פעמים שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה ומחקתי, כבר דקות ארוכות שאני יושבת מול מסך ריק, כותבת ומוחקת מילים. כשהכל קרה, בכדי לנתק את עצמי מהסיטואציה ובכדי לא להתעלף דמיינתי את המילים נכתבות ואת התיאור מהצד, עכשיו, כשבפועל אני מנסה להוציא ממני את כל הסיפור, אני מגלה שאולי אני עדיין לא מסוגלת.

כשאני מנסה לתאר מה בדיוק קרה כל המילים נראות לי ריקות מידי, כשאני מנסה לכתוב במילים מה הרגשתי זה נשמע לי פחות מידי. אי אפשר באמת לתאר מה מה המראה של הבת שלי, הפרטית, הקטנה, האהובה, צורחת, חסרת אונים ומלאה בדם עשה לי. אי אפשר להסביר מה מראה של עצמות חשופות ועור תלוי ומקולף יכולים לעשות להורה ואין שום דרך שבה אני אוכל לגרום לכם להבין מה חלף לי בראש במשך נסיעה אחת, של עשרים דקות, שבה היד של הבת שלי מונחת בכוס עם קרח שהופך אדום יותר ויותר. אין אפשרות להסביר את חוסר היכולת לתפקד ואין אפשרות לכתוב את הנשימה שנתקעת בגרון. לא יורדת ולא עולה. אי אפשר לכתוב את הדאגה, אי אפשר לרשום את הפחד. הוא נורא בהרבה מכל מה שמילה כתובה יכולה לתאר והוא מזעזע מכל מה שנראה לך שתוכל אי פעם לסבול.

גם אחרי שהכל נתפר והוחזר, גם אחרי שידעתי ששוב, אני צריכה להגיד תודה שהיא פה, בין זרועותי, שלמה ונושמת, לא הצלחתי לחזור ולנשום ולא הצלחתי להיות אני. מי שעמד מולי, בחלוק כחול ועיניים עייפות היה מבחינתי אלוהים ונתתי לו את הדבר הכי חשוב לי עלי אדמות ותליתי בו עיניים כלות, רק שיגיד שיהיה בסדר. וכשהוא אמר לא האמנתי וכשהוא הבטיח לא הפסקתי לבכות.

לקנא ולהודות על בחור שנשאר מפוקס למרות שהוא רועד בדיוק כמוך, לאהוב אותו כמו כמו שרק אלוהים יודע. לחבק ילדה צורחת, בכל הכוח שיש לך, ללחוש על אזנה שירים ומילות אהבה, להתחנן לאחות, לרופא, לאלוהים, שרק יעשו שיהיה בסדר. להבטיח לה, שלא משנה מה, את תעשי שיהיה בסדר אבל לא לדעת אם תוכלי לקיים ולצאת מבית חולים כשאת יודעת שכל מה שהיה עד עכשיו הוא לא חלק מסרט אימה, הוא חלק מהחיים. היא תתמודד עם הכאב, את עם הטראומה.

וזה קטן, וזה רק שתי אצבעות, והרוב תוקן באותו הלילה ואת רוב מה שנשאר יתקנו שליחיו של אלוהים, אמא טבע וכמה רופאים. אבל הלב שלי, שהיה חזק, וקר רוח, וידע להתמודד, יודע עכשיו שיש דברים שהוא לא מסוגל להכיל, שיש מה שיכול להפיל אותו לריצפה ולשבור אותו לרסיסים שיש מה שיכול לגרום לו לבכות חזק, מבפנים, בכי כזה שאיש מלבד הבחור לא יכול להבין.

אני יכולה לכתוב פוסט על העובדה שאני כבר מזמן לא דתיה אבל שלחתי את אמא שלי לבדוק מזוזות, אני יכולה לכתוב פוסט על אלפי השקלים ששפכתי בכדי שהבת שלי תקבל טיפול נאות מרופאים בבית חולים, אני יכולה לספר על איך ילדה בת פחות משנתיים, שובבה יותר משני בנים, ועל איך בפחות משניה היא מושכת שידה ומסיימת בבית חולים.

אבל מה שאני מנסה ומנסה אבל לא מצליחה להסביר, זה עד כמה זה הצליח לערער לי את התפיסה של החיים.