חמישה ימים. חמישה ימים זה בדיוק הזמן שלא ניגשתי לפינה של הכביסה. שבת, וחג, ויום הולדת... אז לקחתי לי חופש... לא חופש מוצהר, לא חופש מאורגן.. חופש ספונטני.. פשוט התעלמתי.
הבוקר, כשניגשתי לערימה (למרות שכשחושבים על זה, הדבר האחרון שאני יכולה לקרוא למה שחיכה לי שם זה ערימה... היה שם הר, היה שם צוק תלול והיה שם קיר טיפוס למתחילים... ערימה לא היתה שם...) הבוקר, ונזכרתי שחמישה ימים שלמים לא ניגשתי אליה ושהיא בטח כועסת על חוסר תשומת הלב, לא תיארתי לי כמה אהבה היא תעריף עלי... קודם כל היא קפצה עלי בשמחה בשניה שפתחתי את הדלת, ניסיתי לברוח. סגרתי מיד את הדלת והלכתי לישון לאיזו חצי שעה... להרגע... זה לא עבד, כשחזרתי היא עדיין היתה שם ועדיין קפצה עלי באותה התלהבות של קודם. סתמתי את האף, לבשתי כפפות והתחלתי למיין... גם אם הייתי עושה ערימה מיוחדת לחולצות כתומות עם פסים, עדיין הייתי מצליחה להפעיל מכונה לכל גוון...המגבות הרטובות מיום חמישי נכנסו ראשונות, לא כי הכי הגיע להן אלא כי הארומה שהן הפיצו היתה נראית לי מדבקת. משהו שבין שפעת חזירים לאיידס...
הוצאתי מהמיבש את מה שחיכה לי בנחת כמעט שבוע ותהיתי האם יש שיא גבוה מזה אליו יכולים לשאוף חיי. חזרתי אל המכונה שוב ושוב היום... יש לי עכשיו את הרגע הזה שבו סיימתי לקפל כל קולקצית הקיץ של אמובטלת ובני ביתה לשנת 2012 אבל עדיין לא הוצאתי לאוויר את כל הליין הבייתי של המצעים.
הבן הגדול שלי עוד שניה בן שבע. אם הוא מצליח להחזיק שבע דקות עם חולצה נקיה אני מודה לאל על המזל הטוב שנפל בחלקי.
הקטן, חמש עוד רגע וחצי חמש, מלכלך בעיקר את כל מה שמסביבו- בחול, בבוץ ובקטשופ.. בנסיעות של מעל לחמש דקות, הוא גם ממש אוהב להקיא.
הקטנה עסוקה בלהתמרח. לא משנה במה... זה פשוט השלב הזה בו היא בודקת מה יותר נעים לה על החולצה, המעדן של ארוחת הבוקר או הרוטב של הקציצות בצהריים.. אם היא לא תנסה, איך היא תדע???
ואני? זורקת לסל, וזורקת וזורקת... את הגרבים, החולצות, בגדי הים... כל מה שעדיין בר הצלה. שמים במכונה עם קצת חומצה ומפעילים. אחר כך מוציאים מקפלים לובשים וחוזר חלילה.
ורושמים בגדול מעל המכונה: יותר לא לקחת חמישה ימים של חופשה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
imuvtelet