אמובטלת בברלין

זה כבר מן טקס קבוע שנערך בכל מיני חגים ומועדים. יש הזמנה רישמית ובערך שבוע אחר כך מתאספים בחדר קטן צפוף ובלי כיסא אחד בגובה סביר מחייכים חיוך אידיוטי ומתחילים לצלם. אם מישהו היה מצלם את כל המצלמים (נו, הא.. ברור שצילמתי...) זה היה נראה כמו מסיבת עיתונאים מהזן הנחות ביותר. יש שם מיני מצלמות שלא היו מביישות גם צלם נשיונל ג'אוגרפיק שמכוון עדשה לציפור טרופית רחוקה הרוב עם טלפונים סלולאריים ויש גם כאלה שהגיעו לשחק עם האייפד ותוך כדי מנסים להוציא תמונה.

אפשר לראות בבירור מי אלה ההורים לילד היחיד או הראשון (שני הורים, אחד רוקד עם הילד השני מכוון עדשה, באמצע הם מתחלפים בכדי שלא תהיה אפליה ואחד לא יופיע בתמונה) אפשר לראות מי שם הורה לארבעה (מגיעה עם התינוק בעגלה, מבט מיואש וטרנינג. תוהה למה היא צריכה את זה ולמה הוא אף פעם לא הולך לשום מסיבה, מידי פעם היא מצליחה לתפוס את הבן שלה רוקד, ובסוף מצלמת אותו תמונה מייצגת עם הסופגניה, תמיד הולכת ראשונה) ואפשר לראות מי סתם חושב שהגננת מגזימה.

השנה, מכיוון שהגדול כבר בגיל שלא עורכים בו מסיבות חנוכה, צעדתי רק לשתיים. אחת ב7:30 בבוקר, כי זה מה שהריתמיקאית העמוסה יכולה. תוך שלושתרבעי שעה כבר היינו אחרי ריקודים שירים וסופגניה, בין לבין הסנדוויץ שלי, בפעם הראשונה, דיקלם שירים ועשה את כל התנועות והיה נראה שהוא גם נהנה. הפרצוף ההמום שלי שהביט על הברישניקוב החדש שגדל פה שכח לפעמים לכוון את העדשה אבל הוא היה גם הבמאי ולא שכח לשלוח הוראות למצלמה: "עכשיו בוידאו" "תעמדי בצד השני של הכיתה" תצלמי אותי שוכב על הריצפה".  אז צילמתי. ויש תיעוד... 28 ילדים מסתירים אותו בריקוד הראשון, בשני רק חמישה. בתמונה של הסביבון הצלחתי לתפוס פרצוף מלא ויש אפילו תמונה אחת של גוף מלא שבה הוא מסתיר כל כך בכישרון את הפנים עם המקלות מעודדות האלה שמחלקים להם בכדי שהם יוכלו לפתח שאיפות. 

כשסיימו את השירים ואת הריקודים הגננת הקריאה את הקטע המקסים על איך כל אור קטן יכול לגרש חושך גדול ואיך כל הנרות יחד יכולים ליצור חווית תאורה מושלמת ולגרש את החשיכה. האבא הזה שאישתו בעטה אותו מהמיטה מעולם לא הזדהה יותר עם קטע קריאה.

המסיבה השניה היתה של בת השנתיים היקרה שלי. בשעה שתיים וחצי, כשאף אחד מהאחים שלה כבר לא בבייביסיטר של משרד החינוך וכשהורים נורמלים נמצאים בעיצומו של יום עבודה, צעדתי לתוך המעון עם עוד עשרים הורים שמנסים להבין על מה לעזאזל הגננת חשבה.

שם פיזרו מגוון מזרונים על הריצפה, מתוך ידיעה שלשבת על הרצפה בלי משענת כשהילדים מטפסים לך על הראש זו האופציה הכי פשוטה. המנהלת הקריאה שוב את הקטע של גירוש האור על ידי החשיכה... ואז ריתמיקאית אחרת חילקה שוב את המקלות עם החוטים אז ברור שהבת שלי נבהלה. היא לא היתה מוכנה לקום מהכסא הנח שהשלד המרופד בשומן שלי היה עבורה והיא בעיקר בדקה מה קורה אם היא ולפחות ארבעה מהחברים שלה ממלאים את החיתול באמצע מסיבה עם חלונות סגורים ובלי משב אויר לרפואה.

מכיוון שכשהיא יושבת עלי אין לי שום אופציה לכוון את העדשה צילמתי תמונה יצוגית עם סופגניה, ובהתחשב בריחות שהגן שם הפיץ אי אפשר להאשים אותי על ששוב, יצאתי ראשונה...

אני יודעת, זה נורא... כי גם הגדול שלי קיבל שני הורים ועדשה מתוחכמת, והקטנה מקבלת תמונה עם סופגניה ובריחה ממש לא מעודנת... 

ויצא לי לחשוב איך זה קורה, ההתלהבות שוכחת וההתרגשות נעלמת? או שהעובדה שזו מסיבת החנוכה ה 13 שאני עוברת ב 7 השנים האחרונות גורמת לי להיות קצת פחות סבלנית לריקודים וסופגניות...הרי גם אני במסיבה הראשונה דיקלמתי איתם את כל השירים וחיפשתי את הזוית הכי מתאימה לתמונות...אבל אולי היום, כשאני קצת פחות מתרגשת, אני יושבת עם הבת שלי על הריצפה ובמקום לצלם אני פשוט מחבקת. לא ממש חשובה לי התמונה כמו שחשוב לי שקיבלתי זמן נטו רק איתה. נכון שיש ריח ואין משענת, אבל אני יושבת איתה על הריצפה וצוחקת. היא מכניסה לי את הכד הקטן לחולצה, ומשחקת איתי תוך כדי חיבוק ונשיקה... פלא שהיא לא רוצה לקום ולהסתובב כמו סביבון באמצע הרחבה? יש לה פה זמן איכות שיותר שווה מכל מסיבה. אז מישהו יכול להאשים אותי שניגשתי לגננת ואמרתי לה כל הכבוד ותודה??