נכנסתי לקבועים שלי, קראתי מגוון סיכומי שנה, בכולם יש איחולים ובקשות, ובכולם יש מלאי של תקוות לשנה הבאה. וגם לי יש אחת.. שתעוף מפה כבר ותביא את החדשה. היא לא חייכה אלי, 2012, לא עשתה לי טוב...אז תסלחו לי אם כשמגיעה 2013 אני תולה בה איזו תקווה.
אני רק מחכה שההיא עם ה12 תצא מפה כבר ושתבוא אחריה אחת אחרת, קצת יותר טובה... ובחיי שזה לא קשה להיות יותר טובה ממנה, וכן, אני יודעת שיכול היה להיות גרוע יותר ושצריך להודות על מה שבכל זאת היה. אבל לא בא לי. בא לי לבעוט לה בתחת ולטאטא אותה החוצה. בא לי להכניס לפה אחת רגועה, בלי דרמות... לא מבקשת לזכות בלוטו ולא מבקשת לצפות בזריחה עם יין ותותים. רוצה רק שתחזיר לי את מה שהיה לי, ותתקן את כל מה שהתהפך לי בחיים.
בינואר שנה שעברה כתבתי ביומן הוירטואלי הכחול :
אחותי הקטנה, זו שבילתה את 10 השנים הראשונות בחייה כשהיא בוהה בי מהשטיח, זו שבילתה חופש גדול שלם כשהיא שומרת על הבן שלי (ועלי) כי אבא שלו במלחמה, קנתה כרטיס לטיול הגדול של אחרי הצבא. הקטן כבר בבית ספר, האבא כבר לא לוחם והיא כבר שנים לא תולה בי עיניים כלות. היא צעירה ויפה וחצופה כמו שרק אחרי צבא יכולים להיות, ואני הפכתי מאחות צעירה ונערצת לזקנה ומודאגת.
ככה נראית נבואה.
חצי שנה אחר כך היא חזרה מהטיול הזה בשלום, רק בשביל לפספס את הטיסה ולעשות תאונה שמושיבה אותה כבר יותר מחצי שנה על כיסא גלגלים. וכל זה כשאני בכלל לא לידה..
כל כך הרבה חודשים התגעגעתי אליה, וכשהיא סוף סוף חזרה אלי היה לי הרבה יותר חשוב לדאוג לה מלאהוב אותה עד כלות הנשימה. שניה אחרי שהתחלתי לנשום, הנשימה שלי שוב נגמרה, כי יש מקרים שאתה עומד בהם מול מציאות שאתה יודע, בוודאות, שעליך היא גדולה. וזה נכון בעיקר כשאתה עומד חסר אונים מול הילדה שלך, שצורחת עד שגם לה נגמרת הנשימה, ויודע שאין משהו שתוכל לעשות בכדי שזה יפסיק לכאוב גם לה. ואתה מוכן לקחת את הכאב, ואתה מוכן לתת לה את הנשימה שלך , כי אתה יודע שהכאב האמיתי, זה שהוא הכי נורא, הוא פשוט לעמוד שם ולראות אותה.
ואני מסתכלת על השנה הזו, שחוץ משני הנוקאאוטים האלה, שבהם היא הפילה אותי לריצפה, היא נתנה לי מגוון אגרופים וסטירות, שאני לא יודעת אם כאבו יותר או פחות בגלל כל מה שקרה, ואני יודעת, שמשהו באופטימיות שלי מת בגללה. אני כבר לא יכולה להדחיק שחיים מתהפכים בשבריר של שניה, ולא יכולה לחיות כאילו שום דבר לא יקרה או קרה. אני יכולה להתכופף, להתחבא, לנסות, ובכל זאת לדעת, שאם רק מישהו יזוז לשניה, אני אפגע.
המשפחה שהיתה לי, היא כבר לא אותה משפחה. האמא שהייתי גם היא קיבלה חבטה. ומה שנשאר לי זה שאחרי הכל, היום אני עדיין עומדת, אבל כועסת.. ומגרשת אותה.
בא לי לקחת יומן, אמיתי כזה של פעם, עם דפים לבנים ושורות מסומנות לפגישות, ולשרוף בו תאריכים מקוללים שהפכו את השנה הזו לשנה שהיא היתה. אבל אני גם יודעת שאם אני אשרוף אותם אני אשכח שאחרי כל הבכי אני עדיין צריכה להגיד תודה.
על זה שהיא כאן, אחותי הקטנה. על זה שכשבא לי אני עולה , סתם לתת לה נשיקה. על זה שהילדה שלי מחייכת, שרה, שמחה...ועל זה שהחבטה העירה אותי והיא תחזיר אותי בסוף להיות מי שאני אמורה.
אז יאללה, עופי מפה שנה ארורה. אני שונאת אותך אבל יודעת שיש גבול דק בין שנאה לאהבה. בדרך החוצה, תשאירי פה נחת.. בטוח נשאר לך הרבה. לא השתמשת בה בכלל השנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
imuvtelet