אמובטלת בברלין

שבעה חודשים היא על כיסא גלגלים. את המכה הגדולה היא קיבלה בהתחלה, מאז היא קיבלה עוד כמה קטנות ששברו אותה אפילו יותר מזו ששברה לה את כל העצמות. ולפעמים היא שוכחת כמה היא יכולה, ולפעמים בא לה להרביץ חזרה. שבעה חודשים מאז שהיא נשכבה. קצת אחר כך היא הצליחה לעמוד ואז אפילו קצת ללכת. אחר כך השכיבו אותה שוב, ושוב אישרו לה לשבת, והיא שוב התחילה מהתחלה את ההקפה הזו, בכדי שהיא תוכל גם ללכת.

בשבת שעברה, הגדול שלי ראה אותה עוברת מספה לספה. הוא הביט בה נרגש ולחש לי באוזן "אמא, ראית? היא שוב התחילה ללכת!!" חייכתי למרות שבלב כאב לי, שאפילו הוא לא מעיז כבר להגיד את זה בקול. 

כבר הרבה זמן לא דיברתי עליה. לא היה לי אומץ. היא היתה, ועדיין, נקודת התורפה שלי. כשהיא נשברת אני אוספת ומדביקה את החלקים, גם כי אני לא ממש מצליחה לתפקד כשהיא מרוסקת. והיא, משתדלת, בגללי, בגללו ובגלל כל מי שמסביב, להתרסק פחות, ולאסוף מהר את השברים. 

ואז, כשהיא בכל זאת ממשיכה ללכת, לאט, וזהיר, רגל אחת, ואז השניה...היא לא מרשה לעצמה לקוות ואני מחסירה פעימה.

עוד חודש אני לוקחת אותה ונוסעת. לא יודעת לאן, לא יודעת לכמה זמן, יודעת שאני צריכה את זה יותר ממנה ושאני מתגעגעת לפוחזת שלי יותר ממה שהיא מתגעגעת לאחותה הגדולה. וכשנחזור משם ויהיה לנו כח, היא תתחיל לרוץ ואני אוכל סוף סוף לנוח.