אמובטלת בברלין

אני לא יודעת למה אני לא כותבת הרבה על העבודה שלי. גם בה יש לי מגוון התמודדויות שיכולות למלא פוסטים שלמים. אולי כי אני רכזת נוער ועובדת עם בני נוער מקשת רחבה של מעמד סוציואקונומי, חלק ממנו איכותי מאוד. שנת שירות, מדריכים בתנועה, צוות בוגר.. וחלק ממנו הוא מה שנהוג לקרוא לו נוער שולים. קבוצה כזו, שלא מחוברת לכלום חוץ מלעצמה, שחושבת שכולם חייבים לה. קבוצה כזו שכשרואים אותם בפעם הראשונה הדבר הראשון שחושבים עליו זה איך אני מרחיקה את הילדים שלי מהם ומה אני עושה בכדי ששלי לא יצא כזה. ואולי כי זה פשוט יותר קשה. 

אני לא יודעת איך אבל בכל מיני נקודות בחיי אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב למקומות האלה. את המחויבות אישית של בי"ס עשיתי בהדרכה של נוער במצוקה. בצבא הייתי אחראית על מיני הוסטלים לבני נוער עם מגוון רחב של תיקים, על בתי ספר שנקראים במגוון שמות שבין הזדמנות שנייה להזדמנות אחרונה ועל יחידות לקידום נוער. את התואר שלי עשיתי בתחום הזה של שוליים וניתוק, וכתבתי עבודות שלמות על נוער עבריין. והיום אני מוצאת את עצמי שוב איתם. עם החברה האלה שבכל פעם שאני מגיעה למקום שהם נמצאים בו אני תוהה לעצמי מה בדיוק אני עושה פה ואיך אני יוצאת מפה בלי למות.

בפעם הראשונה שפגשתי אותם הם הפגינו מולי את מגוון יכולותיהם הפיזיות והבהירו לי מי חזק יותר ממי ומי המלך הבלתי מעורער של הקבוצה. בפעם השניה שישבתי מולם הם ניסו להפחיד אותי עם סיפורים על סקס ואלכוהול ובפעם השלישית הם בחנו אם אני מוכנה לקנות להם סיגריות.

אני מוצאת את עצמי בערך פעם בחודש עומדת חסרת אונים ותוהה איך להתנהג, אני מוצאת את עצמי פעם בחודש מול המפתח של האוטו, תוהה אם כדאי לעזוב את הכל ולברוח. שימות העולם, המשכורת בטח לא שווה את זה.

ההתמודדות הזו, איתם, עם השולים, עם הנוער המנותק, עם נוער הברזלים או עם כל שם אחר שלא תתנו להם, מצליחה להתיש אותי על בסיס שבועי. ביום שאני איתם אני מתוחה יותר, אני זהירה יותר ומחושבת יותר. וזה מעייף. כי כל מילה היא מבחן. וכל משפט הוא פתח. וכל מעשה הוא פרצה...

בראיון עבודה, של המקום הזה שבו אני עובדת אמרו לי "שהחברה יתבאסו עליך רצח שאת לא מעשנת" ושלרכזת הקודמת הם הרסו את הרכב.

לזכותם יאמר שהם עשו כל מה שאפשר בכדי להפחיד אותי.

ואיך שהוא, כל פעם כשאני יוצאת משם והעולם לא התמוטט, אני מרגישה שעשיתי משהו טוב.

היום הגעתי לעבודה, ואחרי שנה של עבודה מתישה וסיזיפית, חשבתי שהצלחתי, הם חלק מהמקום. הם נכנסים ויושבים איתנו, הם לא שוברים חלונות ולא מרססים גרפיטי, ראבק, כבר עברו שלושה חודשים מאז שהם שברו דלת. אבל כמו תמיד, בדיוק בשניה שאתה חושב שהכל בסדר, באה המציאות ומעיפה לך סטירה.  אז פורים בפתח, ויש נפצים, ויש מן פריקת עול חודשית כזו, שלפיה הכל מותר, ומצחיק ומגניב. ואני מוצאת את עצמי מול שבעה בני 15, שנראים פי שבע ממני, ומפחדת. ממש מפחדת. וחסרת אונים. ומיואשת. ורוצה שוב לקחת את הדברים וללכת. או יותר נכון לברוח.

אני חושבת שהמקרים היחידים בחיי שעניין הגובה הפריע לי הם מקרים של מרות. הם מקרים שבהם אני המבוגר, האחראי,  אבל אין לי את החלק הזה של המראה הסמכותי. אני נראית ילדה. ואני לפעמים מרגישה כזו. בדרך כלל זה יתרון, אבל לעיתים, כשזה בכל זאת חיסרון, זה חיסרון ענק...

אז יצאתי החוצה. להתאפס. והשארתי אותם להתבוסס בניצחון שלהם. כי הם הביסו אותי. 

וכשחזרתי, לעצמי ולחדר.. ניגשתי אליהם והסברתי. שיש חוקים. שהם חלים על כולם בלי הבדל דת גזע ומעמד כלכלי. ושפה זה נגמר.

אין יותר משחקים. ככה זה לא ילך. 

עשר דקות אחר כך, כשנעלתי את החדר, והוצאתי את כולם החוצה, ניגש אלי אחד מהם וביקש סליחה. שניה לפני שעליתי לרכב ניגש גם השני. 

ובדרך הביתה, כשחשבתי על מה שבכל זאת עשיתי בשנה הזו, שבה אף אחד לא הרס לי את האוטו, והם הפכו להיות בני בית וחלק משאר הקבוצה, הצלחתי להגניב חיוך ראשון. כי בסוג כזה של עבודה אין באמת הכרת תודה, ואין התקדמות מהירה, ואין בונוסים על עבודה טובה. יש רק בחור אחד, בגובה מטר תשעים, שמתכופף אלי, נותן לי חיבוק ואומר לי סליחה.

אז הגעתי הביתה והייתי קצת גאה, שבמקום לקחת את המפתחות ולברוח, שבמקום לקרוא למשטרה, גרמתי לזה שיהיה לי קצת יותר פשוט בפעם הבאה. וגרמתי לזה שהם יודעים שאכפת לי. שיש לי סבלנות. שאני לא מרימה ידיים. ושאני אוהבת אותם. בגלל ולא למרות. ופעם ראשונה, בשנה ארוכה, שחשבתי שקצת עצוב שאני כנראה לא אהיה כאן איתם בצו הראשון או בגיוס לצבא.. ושאני מקווה שמי שיבוא אחרי, יבוא עם הרבה הרבה סבלנות, והרבה אוויר לנשימה...