אמובטלת בברלין

ביבי שלום. 

זה מין טרנד מטורף כזה עכשיו לכתוב לך מכתב, ואני, מאז הילדות אני נגררת... בעיקר אחרי שטויות, אז אני ממשיכה עם הרצף. אין לי ספק שזה לא יעזור ואין לי ספק ששום דבר טוב לא יצא מזה... אבל זה לא מנע ממני לעשות מגוון אחר של שטויות בחיי.. אז אני רצה עם זה.

אני אתחיל בלספר לך כמה אתה ואני דומים... שנינו, אתה ואני חיים על חשבון משלם המיסים. בשבע השנים האחרונות יצאתי לשלוש חופשות לידה. וגם קיבלתי כמעט חמישה חודשים דמי אבטלה.  בחישוב מהיר אני עליתי למדינה יותר משמונים אלף שקל. בשבע שנים.  ואני בכלל לא משלמת מיסים. גם הבאתי שלושה ילדים אז כל חודש המדינה משלמת לי 700 ש"ח קיצבת ילדים.  ביננו, יש מצב, שהמדינה מממנת גם לי את תקציב האיפור השנתי +ביגוד +גלידות ועוד נשאר לי עודף... לפני שלוש שנים, כשעוד עבדתי במשרה מלאה, קיבלתי מס הכנסה שלילי מהמדינה... עוד אלף שקל נטו... לחשבון בנק. זיינתי את המערכת.

בעלי היקר, זה עוד סיפור. הוא יותר מ 12 שנה סטודנט שמקבל מלגה, אז גם הוא לא שילם מיסים עד לפני חודשיים. אה... ואנחנו מקבלים גם סבסוד על המעון של הקטנה... ממשרד התמ"ת. משהו כמו 300 ש"ח מתנה מהמדינה. כל חודש... אם אני הייתי המדינה, הייתי שוקלת ברצינות אם שווה לי להחזיק אותי...

מכיוון שאתה טוען שאתה מבין בכלכלה, וגם אני בבית שלנו, זו שאחראית על חשבון הבנק, אז אנחנו יכולים לדבר ת'כלס.. באמת לא שווה למדינה להחזיק אותי. כל חודש אני מקבלת ממנה הטבות בשווי של אלף שקלים בערך ואני לא מכניסה לה שקל מיסים. למזלך ולמזלה של המדינה, אנחנו טסים עוד כמה חודשים לברלין. אז אני לא אספיק לנצל את חוק החינוך חינם לילדים מגיל 3 והינה קיבלת ממני שנתיים מלאות של 600 ש"ח לחודש. אני ממש מתחילה להחזיר חובות..

יש רק בעיה אחת קטנה עם כל הסיפור הכלכלי הזה... יש מצב שעוד כמה שנים תישאר פה לבד. כי כשאני מספרת שאנחנו טסים אין מי שלא מקנא בי וזה מפחיד אותי.. אז בסוף תישארו פה אתה, ותשובה ודנקנר ובן דוב, והם כולם כמוני כמוך... לא משלמים... רק לוקחים...

אני אסביר לך למה אני מתכוונת: אני בת 35. עשיתי שירות צבאי מלא+קבע, סיימתי תואר בהצטיינות, יצאתי לעבודה ובמשך תשע וחצי שנים עבדתי במשרה מלאה +. קניתי דירה קטנה במקום שאז היה נחשב פריפריה והבאתי שלושה ילדים מדהימים שיום אחד יעשו משהו עם החיים שלהם. בעלי לומד כבר 12 שנה כי יש לו חלום והוא לפני חודשיים עשה רק את הצעד הראשון שלו וסיים דוקטורט. לפני שלוש שנים, כשהמדינה שילמה לי את דמי הלידה על הקטנה שלי, חישבתי חישוב כלכלי לחלוטין והגעתי  למסקנה שאני לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך לעבוד. כלכלית, כן?. המשכורת שלי לא כיסתה שני צהרונים + מעון +אחזקת רכב+ דלק. אז עזבתי. וכשעזבתי, מנהלת כח האדם במקום שעבדתי בו אמרה לי שאני סתם מתבכיינת, היום הרבה אנשים משלמים בכדי לצאת לעבודה. ואני מסכימה איתה, אבל לי כבר היו מספיק הוצאות... ומכיוון שכל מה שהיה לי היתה דירה במודיעין שפחדתי לאבד, הודתי לאלוהים על ההורים שלי ועל זה שהם יכולים ועברתי לגור ביחידת דיור שלהם, קטנה קטנה... אבל כמעט חינם... לקח לנו כמה חודשים והתחלנו להרים את הראש. התחלתי שוב לעבוד, אבל שוב.. בגלל חישוב כלכלי, יצא שעדיף לי לעבוד במקומות שבהם אני לא ממצה אפילו לא חלקיק ממה שאני יכולה לעשות. משרות חלקיות וגידול ילדים. בחיי שאני לא מקטרת. מודה לגמרי על האופציה לבחור. סתם חבל לי, בשביל המדינה , כן? מה גם שהייתי שמחה לשלם מיסים, אבל בשביל זה אני צריכה להרוויח מעל 8000 ש"ח.  שזה אומר להסכים לעבוד עד אמצע הלילה ולמסור את הילדים לאימוץ.

ועכשיו, שניה אחרי שהבחור שלי סיים את הדוקטורט שלו ושניה לפני שאנחנו טסים לפוסט, אני רוצה להבטיח לילדים שלי שיהיה לנו לאן לחזור. ואני לא יכולה. משום מה נראה לי ששם לחיות זה אפשרי. בלי עזרה של ההורים ובלי חינוך חינם, עם משכורת לא גבוהה, נראה לי ששם זה אפשרי. ויום אחד אנחנו נסיים את הפוסט שלו והבחור שלי ירצה לעשות את הצעד השני או השלישי להגשים את החלום שלו והוא יצטרך בשביל זה כסף. לא מתנה. לא מענק. אלא מחיה. ואני אצטרך להיות יכולה להרשות לעצמי לעבוד. והילדים שלי יצטרכו חינוך טוב ומערכת בריאות סבירה. ופה יהיו תשובה עם הגז שלו ובן דוב עם התספורת ודנקנר עם מחיקת חובות ואתה.. כי ראש ממשלה טוב לא מחליפים. ואני צריכה להסתכל לילדים שלי בעינים ולהבטיח להם שנחזור. שיהיה לנו לאן.. ואני לא אוהבת לשקר, אז בנתיים אני שותקת...

הייתי מפנה את המכתב הזה ליאיר, כי הוא יש לו נטיה לענות.. והוא גם יודע טוב להתבטא.. אבל אמרתי לך.. אני עושה שטויות, ואני בכלל לא מחפשת שימרחו אותי עם תשובה אבהית מעוררת אמפטיה. אני סתם בא לי שתהיה לי מדינה...