אמובטלת בברלין

אני בכלל לא יודעת אם מותר לי לכתוב על זה. זה בכלל לא שלי הסיפור הזה.. אני רק אבודה עשירית, מאית.. אלפית... ממנה. אבל אני מרגישה שאני חייבת לעשות משהו וכרגע לספר זה אולי כל מה שאני יכולה לעשות.

רבע לחצות. הבחור לא בבית כבר לילה שני והקטנה חולה. אני כבר מזמן במיטה והטלפון שקט. אבל רטט קטן ואני מתעוררת. מתעצבנת בלב על החוצפה הזו, להעיר אותי בשעה כזו.. ושם על הצג תחילת הודעה והשעה.. ואני נכנסת, כי זה בטח לא טוב הסיפור הזה... ושניה אחר כך היא שולחת תמונה, ומוסיפה שזה בגלל אונס. התבלבלתי. כעסתי. שתקתי. שניה אחת לקח להגיון שלי להעלם ולא לשוב עוד.

התקשרתי אליה ובבכי היא סיפרה שכבר יומיים היא במיטה. אין לה כח לזוז. שהיא לא יודעת מה לעשות. וגם אני לא יודעת. בחיי שאני לא יודעת.. אני רוצה ללכת איתה למשטרה. אני רוצה ללכת עם אקדח אליו הביתה אני רוצה ללכת לשלום דומרני ולתת לו את הכתובת, אני רוצה שהוא ידרס..אני רוצה להגיד לה שהיא גיבורה ושהיא מסוגלת ואני לא אומרת כלום. אני מהצד השני של הטלפון מגמגמת מילים מחפשת משפטים וחושבת על הבת שלי. 

אני מנסה לשכנע אותה להתקשר למשטרה אבל הבחורה שמייבבת מהצד השני של הקו זו לא חברה שלי, זה גור פצוע ששברו לו את העולם וריסקו לו את החלומות כזה שלא מוכן לצאת מהמחבוא כי בחוץ יש גיהנום. אולי עשר פעמים ניסיתי להעלות על הקו את המרכז לנפגעות תקיפה מינית אבל מענה קולי ביקש ממני להשאיר שם וטלפון. יחזרו אלי.. אבל עכשיו מה? אמצע הלילה והיא בוכה, והיא לא צריכה להיות לבד עכשיו. הדבר היחיד שהמח הלא פעיל שלי מצליח לאותת לי זה לא לנתק את השיחה. אז אני איתה.. על הקו, היא בוכה ונרגעת לסירוגין, מאשימה את עצמה ואת העבר שלה, או את העתיד שלה, או את ההווה או את הכל ביחד. וזה לא עוזר. זה לא עוזר שאני אומרת לה שהיא לא היתה יכולה לדעת. שכל סימן שהיא רואה עכשיו בדיעבד הוא לא סימן בכלל. שגם אם היא היתה מגיעה אליו ערומה הביתה זה עדיין היה אונס והיא עדיין חושבת שהיא מטומטמת. ואני מנסה להסביר לה שהיא חייבת לעשות משהו, אבל לא היא ולא אני יודעות מה. וכבר מאוחר.. ושוב היא נרגעת, ושוב היא בוכה...אז אני רוצה לספר. כי אולי מישהו אחר ידע מה לעשות. יש עכשיו בחור אחד, שלקח מחברה שלי, בכוח, את החיים שלה. והוא מסתובב חופשי והיא לא יוצאת מהבית. והוא חושב שהכל בסדר והיא חושבת שהיא מטומטמת. והעולם הזה, שהדברים האלה קורים בו והשמש ממשיכה לזרוח הוא לא העולם שאני רוצה לגדל לתוכו את הבת שלי. ואני לא מצליחה לא לעשות כלום.

אז אני מספרת. אני מספרת שהיא יצאה איתו. ושהיא מכירה אותו. שהיא היתה אצלו בבית. שבת שלמה. ושהיא נשארה שם גם אחרי שזה קרה.. כי היא לא ידעה מה לעשות. וכי היא היא היתה אחרי אונס. ועכשיו היא חושבת שהיא מטומטמת. ושעכשיו היא רואה שהיו סימנים ושמשהו לא הרגיש לה ממש טוב, אבל היא נתנה לו צ'אנס. שנגמר בסימנים כחולים על כל הגוף. שנגמר בזה שהיא לא תיתן צ'אנס לאף אחד יותר. בחיים. שנגמר בזה שהיא שבורה. ובזה שהיא מפחדת. ובזה שהיא לא מצליחה לקום מהמיטה.

ואני לא יודעת מה לעשות בכלל..אני פשוט לא יודעת מה לעשות.

עריכה: 

הפוסט הזה ירד כי היה לי קשה לענות לתגובות. אבל קיבלתי מייל שגרם לי לשקול את זה שוב. ואני חושבת שזה חשוב, יותר חשוב מהקושי האישי שלי.. אז אני מחזירה אותו לחיים. אני אומרת מראש שקשה לי לענות. מה גם שזה לא סיפור שלי ואין לי זכות לעשות איתו מה שהייתי רוצה. אני גם לומדת שיעור חשוב תוך כדי, שיעור בלשבת בשקט. אז אני שמחה תמיד לקבל תגובות, אבל הפעם אל תכעסו עלי, אם אני יושבת מולן בשקט... והיא, החברה שלי, שעברה ועדיין עוברת, את הגיהנום הפרטי שלה, תהיה בסדר בסוף.. אני לא יודעת מתי, ולא יודעת איך, אבל היא תהיה בסדר בסוף.